הבית האדום - גלריה לאמנות

תערוכה קבוצתית - "מה לבובה זהבה,שמלת כלולות ואוסף בארנס?" - תמונות מהפתיחה

2011-05-30T01:59:00.000-07:00

שתי תערוכות קבוצתיות חדשות,

2011-05-16T06:26:00.000-07:00

   מחזור ראשון - 27.5.11-21.6.11
   מה לבובה זהבה,שמלת כלולות ואוסף בארנס?

(יובל אורלי,שלמה הרפז,שלומית הבר שיים,רבקה ססובר פלד,פנינה פרנק,עירית כתב,נעמי טדסקי-בלנקט,מארק וצ'רושנסקי,קרני נס,איציק שוורץ)

   מחזור שני - 24.6.11-19.7.11
   מה לריבוע השחור,חתולה לבנה ואוסף בארנס?

(איצו רימר,נטשה קוזנצוב,סשה אוקון,יואל גילינסקי,חנה גולדברג,יובל פלד,צביקה זליקוביץ')

נו מה באמת הקשר? ומי הוא אותו בארנס? כלום רכשה הבובה זהבה את שמלתה הצחורה בכלבו
של בארנס? לא ממש. האמת,אוסף בארנס הוא אוסף אמנות מהולל ומיוחד במינו(ראה להלן) אשר ממנו שאבנו השראה לאוצרות ולשיטת התליה של תערוכה צנועה זו.

בחירת העבודות והתליה בתערוכה מבוססת על דיאלוגים בינינו.כל אחד
מהמשתתפים התבקש לבחור עבודה "מובילה" אחת או יותר, והמשתתפים הנותרים התבקשו להגיב לעבודתו.

כך נוצרו עשרה קירות המציגים עשר אפשרויות שונות של חיבורים בין העבודה ה"מובילה"(הממוספרת תמיד בספרה 1) לבין העבודות המגיבות.

הרעיון לאצירה מסוג זה שאול מתליה אינטואיטיבית המקובלת באוספים פרטיים.
גם סדר ואופן התליה על קירות ביתינו המכוסים על פי רוב בתמונות/יצירות אמנות,לא נקבע בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי או חלוקה לאסכולות וכו'.
רובנו,כמו גם אספנים מהוללים כאלברט בארנס(ראה להלן) תולים את האוסף שלנו לפי מפתח אישי לא פורמאלי,המורכב מקישורים אינטואיטיביים שונים ומשונים שאנחנו עושים בין העבודות.
החלטנו למוסס עוד יותר את גבולות החיבורים ולאפשר גם "התפרעויות אמנותיות". יש תגובות התומכות בעבודה המובילה ויש גם תגובות היוצרות עימות איתה; בתוכן,בסגנון,בקו,בכתם,במירקם ו/או בצבע.

בנוסף לעידוד והפרייה של השיח האמנותי בינינו לבין עצמנו התקווה היא שכל מיקבץ/קיר יציג הגיון פנימי ובעיקר יעורר עניין כשלעצמו. משל לשלם הגדול מסכום חלקיו.חלק מהנה בתהליך האצירה של התערוכה היה ההפתעה בצפייה הראשונית בתגובות המשתתפים - כמה שונות התובנות וכמובן התגובות של יוצרים שונים לאותה עבודה.תקוותנו היא שאתם כצופים תעברו חוויה דומה.

הצפייה בתערוכה מעוררת שאלות לגבי הבחירות והעמדות האמנותיות של היוצר,של המגיב ושל החלטות האוצרים לגבי החיבורים השונים.הבחירה וההעמדה שלנו כאוצרים היא כמובן רק אפשרות אחת,לאו דווקא המשובחת ביותר,מבין שלל האפשרויות.ואתם כצופים מוזמנים/מוזמנות לחקור אפשרויות נוספות ולספר לנו עליהן.

וקצת על אוסף קרן בארנס (Barnes Foundation) . אלברט ק.בארנס (1872-1951),אמריקאי,כימאי ואספן אמנות,הותיר אחריו את אחד האוספים הגדולים בעולם של מיטב האמנים האימפרסיוניסטים בהם רנואר,סזאן,מאטיס,פיקאסו,עבודות פיסול אפריקאי וקרמיקה אינדיאנית.את העבודות הציב,שלא כמקובל במוזיאון אלא בבנין מגורים בדרום פילדלפיה כמחאה נגד המימסד האמנותי וכדי להנגיש את האמנות לקהל רחב יותר.בשנים האחרונות עלה האוסף לכותרות בארה"ב ובעולם הן בעקבות הסרט התיעודי על הנושא,והן בעקבות פסיקה בבית המשפט שניתנה לאחר שנים של מאבקים משפטיים. בתביעה זכו פרנסי העיר בדרישה להעביר את האוסף למשכן אחר בניגוד מחלט לעמדת בעל האוסף בארנס בחייו ובצוואתו.

ולבסוף,תודות לבועז נוי שנתן את הרעיון במקור לתערוכה חיפאית.

אוצרים - נעמי גפני
   דובי הראל

עירית כתב - עבודה "מובילה"

נעמי טדנסקי - בלנקט

יואל גילינסקי

   חנה גולדברג

פנינה פרנק

שלמה הרפז

מארק וצ'רושנסקי

שתי תערוכות חדשות,29/4-24/5/2011

2011-04-13T10:02:00.000-07:00

גדליה ברמן

גדליה ברמן נולד בשנת 1916 בעיר מינסק.
בשנת 1929 עבר עם משפחתו לעיר לנינגרד(סנט פטרבורג).
למד במכללה לציור בלנינגרד.
במהלך מלחמת העולם השנייה, עם סיום לימודיו , גוייס לשרת בצבא הרוסי.
גדליה ברמן עסק בעיצוב תפאורה בתאטרון "טוז" בלנינגרד ובכל רגע פנוי צייר.
צייר בעיקר נוף בסגנון ריאליסטי.
בשנת 1970 קיבל תואר צייר כבוד של ברית המועצות.
בשנת 1973 עלה לישראל יחד עם כל בני משפחתו.
בישראל, הציג גדליה את עבודותיו בתערוכות רבות.

מאשה ברמן

מאשה ברמן נולדה בלנינגרד בשנת 1949. הושפעה רבות מאביה,גדליה ברמן,אשר היה צייר ואיש תאטרון ידוע בברה"מ.
בתחילת דרכה ציירה מאשה בהשפעה אימפרסיוניסטית וקוביסטית.בשנים מאוחרות יותר הושפעה מאקספרסניניזם גרמני והיום היא יוצרת בדרכה הייחודית בסגנון חופשי מופשט - אקספרסיוניסטי.
מאשה מציירת כמעט ללא הפסקה.
כשאני מתבוננת בציוריה אני חווה את כל הרגשות שבעולם. נעה משמחה לעצב,מדמעות לצחוק מתפרץ.
מאשה היא ציירת של מצבי רוח ורגשות שמסתערים.
הקומפוזיציות של מאשה רחבות,משוחררות,נאמנות לעצמן.
למרות ההשפעות השונות על דרכה האומנותית,אי אפשר להימנע מתחושה של אינדיווידואליזם וצורך בלתי מתפשר וכמעט אובססיבי להגיד הכל בדרכה.
מי שרואה את הציורים רואה אותה. כמו הציורים,גם היא,אישיותה, רבת פנים וצבעונית. מעל הכל ארוג היטב פנימה - ההומור העז,החריף שלה,שמעמיד כל הזמן,את הכל,בפרופורציות.

תמי בצלאלי – שוחט, אוצרת תאטרון ירושלים

תערוכה חדשה, 1/4/2011-26/4/2011

2011-03-28T08:16:00.000-07:00

"גיצי שלווה

פליטי תקווה"

יובל פלד

עבודות - 2009-2011

לתערוכת היחיד שלו הוא קורא בשם המסקרן טעון הניגודים:"גיצי שלווה פליטי תקווה".
עד לא מזמן עסק יובל פלד בציורי שמן מדוייקים לחלוטין,עבודות רוויות אובייקטיביות מוחלטת,דוממים בריאליזם מוקפד ודקדקני שיכול להטעות ולהחליף לכאורה את המציאות עצמה.
ציורי בובות עליהן אור מלאכותי של מנורות במה המטילים ויוצרים בעת ובעונה אחת צל דרמטי.
בשלוש השנים האחרונות (2009-2011) מתמקד יובל בפסלי "פפיר- משה"(נייר משי) ,קלקר וחומרים אחרים.
ניתן לראות בפסלים של יובל, המשך עיסוקו בנושא ה"בובות" אותן צייר בעבודות קודמות.
הפסלים ,אותם יוצר יובל בהומור ציני-משהו,הם יצורים משונים המכונים "מוטציות" - בני כלאיים גרוטסקיים של חיות ובני אדם.

בהזמנה לתערוכתו הוא כותב: "למכרי וידידי שלום,מצורפת הזמנה לתערוכה חדשה של יצורים מפוסלים אשר נולדו בסטודיו שלי בתקופה האחרונה. לפי מספר המוטציות כנראה שכולם תוצאה של זיווגים בלתי מהוגנים,בין האם שהיא אני- לבין האב שהוא אני..."

"זמן מבשרת"/שלמה הרפז

שתי תערוכות חדשות, 4/3-28/3/2011

2011-02-22T22:34:00.000-08:00

נופים

נעמי שרייבמן

העבודות,הציורים מבוססים על התבוננות בטבע.
המציאות הסובבת כנקודת מוצא ליצירה.
לעיתים אלה נופים שצוירו בחורף - קודרים,רומנטיים ומלאי הוד.
לעיתים ציורי חביות מתכלות,חלודות ורקובות, המסמלות את הכיליון,המוות,ואימת המלחמה.

לפעמים הציורים הם תמצות של הנוף, או צורות גיאומטריות.
יש שהם כמה כתמי צבע (מצויירים בכף ציירים).

עבודות חדשות
ציורי שמן
מירה חרמוני

ציוריה של מירה חרמוני דומים ל"אחוזה אבודה".

זו אמנות נבדלת,אוטונומית, המצוייה הרחק מן
הזרם המרכזי.
הבית שיוצרת חרמוני הוא בית של כל הזמנים,
הוא בנוי מחומרים פשוטים ואמינים.
בית חסר,אך בו זמנית "דבר" ממלא אותו לחלוטין.
ה"דבר" מסתתר בפינות החדרים,במסדרונות החשוכים,
בין גידולי הפרא של הגן.
העולם של חרמוני צופן סוד.מלא חידה.
היא מטה אוזן בקשב רב לקולם של החפצים.
החפצים אינם רבים, אך חוזרים ומופיעים מספר רב של פעמים: השולחן,התפוח,הגביע,המזוודה,הדלת והכיסא.
לחפצים פוטנציאל סמלי, כל אחד מהם הוא ארכיטיפ וככזה הוא משפיע על התת מודע שלנו,ללא קשר לכוונותיו של האמן או לרצונותיו של הצופה.
הפניה לסמלים אצל חרמוני מתרחשת ברמת התת מודע ולכן הם בתוליים כל כך.
עבודותיה של חרמוני לא עושות שימוש בויזואליות או בטכניקה.
היא יוצרת חלל המאפשר למתבונן הזדמנות לאכלס אותו ברוחות רפאים משלו.

סשה אוקון

תערוכת יחיד חדשה, 4/2-1/3/2011

2011-01-28T03:23:00.000-08:00

יריה באפלה, קרני נס

הפורטרטים של קרני נס מתקיימים במרחב שבין ציור וצילום, בין טכנולוגיה עכשווית לפרקטיקה מסורתית, בין זיכרון לשכחה, בין קיום להיעלמות, בין הפיזי למטפיזי.

תהליך העבודה מתחיל מצילומי פורטרטים של הקרובים אליה, שאותם היא מגדילה במחשב עד לפירוקם לפיקסלים, למרכיב הדיגיטלי הבסיסי שלהם, ורק אז היא מציירת אותם בצבעי שמן על בד.

כמו בסרט Blow Up (אנטוניוני, 1966), נדמה שההגדלה והפירוק מטשטשים את הדימוי, כך שהמידע עליו הולך ומתרחק מאיתנו, כשבעצם במקביל קורה גם תהליך הפוך שבו אנחנו מגלים דברים חדשים שלא היינו יכולים לראות ללא ההגדלה. המעבר בסרט הוא מהתמים למזעזע, מפני השטח למה שמסתתר מתחת, מצילום של נוף בפארק לזירת רצח, בעוד שאצל קרני נס המעבר הוא מהפיזיות למצבי תודעה, מהאחיזה במציאות לחרדה קיומית של היעלמות/אילמות, הזדקנות. בסרט של אנטוניוני ובציורי הפורטרטים בסדרה זו מתנהלת חקירה נוקבת של השאלה מהי המציאות, ואיך אפשר לשמר אותה או להוכיח את קיומה.

גם הצופה חווה באופן פיזי את המורכבות הזו, כי הוא חייב לאמץ את המבט כדי לזהות את הדמויות בציורים והן חומקות ממנו. הצופה מתמודד עם הקושי לתת לדמויות נראות פיזית ברורה והוא נאלץ לוותר ולהישאר על הגבול שבין הפיזי למופשט ובין הקיום לאי הקיום.

הפורטרטים בסדרה זו הם בטווח צבעוני של שחורים או לבנים והדימוי נבלע בתוכם ונשארת מהדמות בעיקר ההוויה שלה.

קרני נס מדברת על ההבדל בין ראייה החוצה לראייה פנימה ומסמנת אפשרות לגעת במצבי תודעה חמקמקים ביותר, כשקנה המידה של העבודות מזכיר גודל אמיתי של פָּנים. לצד קבוצת הפורטרטים, מוצג ציור נוף המוסיף מימד לתערוכה ופותח את המבנה המהודק שלה.

אוצרת, נורית ירדן

שתי תערוכות חדשות, 10/12-4/1/2010

2010-11-24T23:17:00.000-08:00

אל מגדל המים - מחווה לקיבוץ
נעמי גפני

"כאן עצרה ונשאה את מבטה לראות את פעימת המגדלור... שהייתה הפעימה שלה"
"תכופות מצאה את עצמה יושבת ומתבוננת... עד שהפכה לדבר שהתבוננה בו"
(וירג'יניה וולף, אל המגדלור, תרגום: ליה נירגד,הוצאת חמד,ידיעות אחרונות,2009, עמ' 73-71)

נעמי גפני ביקרה בקיבוץ דגניה ב' לפני כשלוש שנים. הביקור עורר בה חלום ישן, פנטזיה על חיים בקיבוץ. ההתרשמות הראשונית שלה הייתה רומנטית: "מטפסים מלבלבים בפריחתם כיסו את בתי קיבוץ הישנים והעצים העתיקים שהגיעו עד לשמים פרחו בפראות מטריפה". בעקבות ביקור זה נולדה לאחר תהליך ארוך, סדרת ציורי המחווה לקיבוץ.

המפגש הראשון של האמנית שהציבה את כן הציור מול הנוף לא היה קל עבורה ועורר בה שאלות התלבטויות וחששות - כיצד תצייר את הקיבוץ באופן שיכבד את שוכניו? האם נוף הקיבוץ מנוכס לנחלת הכלל?

תהיות אלו והכבוד הרב שגפני רוחשת למקום, לא אפשרו לה להתחיל בפעולת הציור.

כתגובה החליטה לתעד בצילומים את הסביבה, ולהשוותה עם קיבוצים אחרים.

בסטודיו תרגמה גפני את התרשמויותיה לציורים: את חדרי האוכל, בתי המגורים, פחי האשפה ובעיקר מגדלי מים, המוטיב המרכזי בסדרה זו.

סגנון היצירות אינו אחיד ומשקף גם את התנודות בהלך הרוח של גפני- מרישום עצבני רב שכבתי ועד למשיחות צבע רחבות עם גבולות תוחמים. מסולם צבעים מונוכרוני ועד לצבעוניות קיצונית.

הקיבוץ של גפני ריק במפתיע מנוכחות אדם. גם הפריחה נעלמה והעזובה שולטת.

שמים קודרים מרבים להופיע בעבודות. המקום שרוי בחשיכה- זהו נוף לילי של קיבוץ .

בבקר נחשפת האדמה היבשה, צבעה צהוב זועק, מסמא את העין. האור מסנוור עד כאב ללא מקום מפלט. לחילופין יש גם תיאור של קיבוץ 'אירופאי', אדמתו לבנה כשלג, אורו רך ואת מגדל המים הניצב מרחוק אפשר להמיר בצריח כנסיה.

בציור נוסף ניצבים פחי אשפה בטור, כחומה או כשובר גלים המגן על הקיבוץ מים סוער ואפל. גפני קולטת תדרים סמויים הרוחשים מתחת לפני השטח והיכולים להתפרש גם כסערת הנפש שלה, כאבה על ניפוץ החלום המשולב עם הכבוד והאהבה שהיא רוחשת לחברה הקיבוצית.

מגדל המים הופיע באמנות הישראלית החל משנות העשרים של המאה ה-20, אצל אמנים רבים ביניהם נחום גוטמן, ציונה תג'ר ועד לאמנים עכשוויים כיגאל עוזרי ואלי שמיר.

המגדל מהווה מאפיין מובהק של ההתיישבות בארץ, סמל לגאולת המים .

מגדל המים של נעמי גפני אינו מקובע אלא עובר תהליך של מטמורפוזה שבסופה הוא הופך לאנדרטא,עצי ברוש ניצבים משני צידיו כברושי בתי קברות.

בעבודה אחרת הציור הוא טבע דומם- אגרטל מרוקן ממים ניצב על שולחן ועליו נשען סולם רעוע. ברקע גווני צהוב כחמניות של ואן גוך.

מגדל המים הוא גם אישה עצומה, לבנה כרוח רפאים ועוטה שמלה רחבה. ירח פחוס מהדהד את בדידותה.

גפני מתייחסת למגדל המים כ"מושא לכיסופים שהם עמוקים יותר מהמציאות הקיבוצית" וכביטוי לתחושת הבדידות המתנשאת,השייכת, אך בו בזמן מנותקת. "סימני הזמן שנחרתו בו הזכירו לי את מראה פניי, חרוצי תלמים, נקובי פגיעות".

שוש אברבוך
אוצרת

2010-11-24T23:13:00.000-08:00

קו - תערוכה קבוצתית

מרכיביהרישום הם קו וכתם העומדים כל אחד בפניעצמו או בשילוב. האמת היאשבין כתם לקו ישנה גם החלפת זהות כפי שנלמדתמיד בשעורי גיאומטריה: כפישקו מורכב מרצף של נקודות, כךגם כתם יכול להיות מורכב מאוסף של קוים.

אנימדמיינת את הקו, שהוא נושאהתערוכה, כישות נפרדת .כחומר ביד היוצר הוא מושפעומשפיע על כל אישיות שבאה איתו במגע אךממשיך לשמר את ערכו המהותי.

המחשהטובה לדיאלוג שבין הקו ליוצר היא סרטוןהאנימציה 'מר קו' שלברונו בוצטו: הקו של בוצטויוצר דימויים ומצבים טראגי-קומיים.'מר-קו' הואשובב, חביב ואנושי.

הואמתעצבן ומתווכח עם יוצרו. הואדוגמה חיה לקשר שבין האמן והיצירה.

בתערוכתרישום זו חמש דוגמאות של מה שמתרחש על הדףכאשר אמן מתיישב מולו

עםעיפרון או עט.

בדיוקןשל הבר-שיים הקו הוא כמוקליגרפיה שהומצאה על ידה , מאדחושנית ומגוונת. לעומתזאת בנופים ובפנלים הצבעוניים של הבר –שיים, הקו יותר החלטי ועבה,לפעמים בסגנון הגרפיטי.

הציוריםשל עירית כתב הם כמו רצף קולנועי של מראותמחלונה. הקו שלה דומה לטיולנינוח בקצב אחיד, הודותלעט הפיילוט, אך הצפיפותהמשתנה יוצרת כתמים וניגודיות בין ישואין.

וצ'רושנסקיהוא תמיד מורה, ודרך הציוריםשלו אפשר ללמוד איך קו יכול להיות בו זמניתספונטני ומוקפד. הקו יותרספונטני ברישומי המשפחה שלו ויותר מוקפדבפורטרטים של הסטודיו.

הקושל הראל ברישומי העיפרון הוא מודגש,ונדמה כי הוא זה המוביל אתידו. לעומתו ברישומי הדיו,כמו בכמה דיוקנאות עצמיים,הקו הרבה יותר קל וזורם.

טדסקי,כאשר היא יוצרת בצורה מודעת,מפיקה קו רגיש וקליגרפי,אך כשהיא מוותרת על החשיבההקו שלה הוא "עצבני" ולעתים מכני.

נעמיטדסקי בלנקט

מארק וצ'רושנסקי

נעמי טדסקי בלנקט

עירית כתב

שלומית הבר-שיים

דובי הראל

שתי תערוכות יחיד חדשות, 12/11-6/12/2010

2010-11-05T04:08:00.000-07:00

תאורת לילה
רבקה ססובר פלד

מה כבר אפשר לראות בלילה ?...
מה את רואה בלילה, שואלים אותי, כשאני יוצאת לרחוב עם כן הציור כשיורדת החשיכה.
המציאות המוכרת משעות היום- זרה וחדשה. אם חווית הציור לגבי, היא הרצון לחפש ביטוי לחד פעמיותם של המראות, הרי ההסתכלות בלילה מחדדת חיפוש זה. העצמים שיש להם שם ביום, מאבדים את שמם וזהותם, מתמזגים עם הצללים, הופכים ליצורים לא מוכרים. הצורות מתרכבות לגושים, קווי המתאר נעלמים. גם הצבעים המוכרים של הטבע נעלמים. אפילו בלילות מוארי ירח- העולם נצבע בגוונים, שאין להם שם בפלטה של הצייר.
בנסיעות ובשיטוט רגלי מוצאת לי תמונות לילה, שאני רוצה לציירן:
פנס הרחוב מאיר את מה שמתחתיו כמו פנס המאיר טבע דומם בכיתת רישום.
יש שפנסי הרחוב מקבלים תפקיד של תאורת במה. מתחתיה מתרחשת סצנה רק בזכות זה שהיא מוארת. אם יכבה הפנס, לא יהיה שם כלום. יש, שהאור הבוקע מתאורת הלילה אינו רק זה המאיר את השחקנים- אלא הוא בעצמו השחקן הראשי.
לפעמים מצלמת ועובדת אחר כך בסטודיו ולפעמים אני עובדת בחוץ, מחפשת את הגישוש, התעייה באפילה. אוהבת את חוסר הוודאות, חוסר האפשרות לשלוט. מרוכזת יותר במה שאני רואה, מאשר במה שאני עושה.
הציור המתבונן המסורתי לדורותיו, שואב את השראתו מאור היום: איך האור נופל על העצמים, על העולם. מן המוסכמות בעולם הציור, שמעשה הציור נכון לו, שיתרחש באור יום. רק אז רואים את אין סוף הגוונים של המציאות, רק אז מבחינים היטב בכל הניואנסים שמניחים על הבד.
אך בתולדות הציור, יש גם ציירים המתמודדים עם הנושא של תאורת לילה, תאורה מלאכותית.
גם אני שואלת שוב, מנסה כוחי- איך אפשר לצייר אור חשמל? גם אני בדרכי, רוצה לספר את קסמו של אור מבליח באפלה.

ר.ס.

2010-11-05T03:58:00.000-07:00

30CC

צילום, דלית גלבוע

בעבודותיה החדשות מתבוננת דלית גלבוע מקרוב על הפגום ומאירה עליו. נדמה שרק מקרוב מאד ניתן לראות את מה שמסתתר מאחורי הפסדה של התקינות.

הצילומים של גלבוע אסתטיים מאד, עשויים בקפידה, מאורגנים, משדרים ניקיון ומוארים באור רך, אך החוויה שהם מעבירים היא חוויה של פגיעות עוכרת שלווה. הניגוד הזה הוא מרכז הכובד של העבודות.
תחבושת לבנה בוהקת, אצבע חבושה בפלסטר, טקסטורה של ריפוד, קטעים מצילומי ילדות, כל אלה הם חלק מארכיון הדימויים של דלית גלבוע שבאמצעותם היא מדברת על החיפוש אחר ביטחון ועל האשליה הקיימת בחיפוש הזה.
הצבעוניות המונוכרומטית של הצילומים מעניקה להם תחושה של הרהורים או קטעי זיכרונות הנעים בזמן.
גלבוע עוסקת במבט מקרוב על הפסדה המרוסנת של החיים ומרמזת על הסודות החבויים בה. התחביר שהיא יוצרת בין צילומים ישנים מאלבום המשפחה, לבין דימויים מתוך הבית, חלקי גוף, מילים, בדים וטקסטורות, מחזק את המבט המיקרוסקופי על החלקים הסדוקים של החיים שהופכים אותם לאנושיים כל כך ומכאן גם נובע יופיים.

אוצרת: נורית ירדן

תמונות בתערוכה - מארק וצ'רושנסקי, פנים אל פנים

2010-10-19T13:23:00.000-07:00

2 תערוכות חדשות, 15/10-8/11/2010

2010-10-08T08:16:00.000-07:00

מרק וצ'רושנסקי - הסטודיו שלי. בית המקדש שלי.

המקדש החילוני הוא ביתם של האמנויות: המוזיאון, הגלריה והסטודיו. לאמן היוצר הסטודיו הוא סוג של בית תפילה, מקום בו הוא חש מוגן ובטוח מחד גיסא, אבל גם חף מכל שקר ומכל זיוף מאידך גיסא. מקום בו הוא מתחבר אל האני הפרטי שלו ואל העולם, מקום בו הוא הוגה ויוצר את אמנותו הפרטית, מוציא אותה אל האור.

הסטודיו של האמן מארק וצ'רושנסקי אינו רק בית התפילה הפרטי שלו, בו הוא יוצר את יצירת חייו, אלא גם תמצית ההוויה שלו; וכמהגר יצא לא פעם שבית המקדש הזה לא היה אלא כל מקום בו הוא הניח את ראשו – חדרון במרכז קליטה, דירת עולים חדשה, בית של ממש, ולפעמים גם השדה הפתוח...

אומרים שביתו של אדם הוא לאו דווקא הבית הפיזי בו הוא גר, אלא הבית אותו הוא נושא על גבו כל חייו, הבית שהולך אחריו באשר ילך - כל אותם מטענים תרבותיים, תקוות, שאיפות ותפילות... כך אפשר לתאר את בית התפילה של מארק וצ'רושנסקי; מקדש של איש אחד עם אמת אחת, בית לנופים, לאנשים, לזיכרונות, לווידויים, לפרשנותו הייחודית, לדרך בה בחר ללכת חרף הטלטלות שטלטלו את חייו לאורך השנים.

מארק וצ'רושנסקי - צייר אמן, חי כבר 35 שנה בארץ. בתערוכתו יוצגו דיוקנאות של האנשים בחייו של מארק; אשתו, בתו, חבריו. שפת האמנות של וצ'רושנסקי אינה כזו המושפעת מעולם האמנות המיידי, החיצוני, זוהי שפה ייחודית ולא מתפשרת, שפה של איש אחד.

ישנה אגדה המספרת על ציפור שרק פעם אחת בחייה היא שרה את שירתה, וכאשר סיימה לשיר אותה היא מתה. למען השיר הזה היא נולדה, זהו ייעודה. אומרת ליליה, אשתו של מארק, "אני יודעת שכל עוד מארק ימשיך לשיר את השיר שלו, את התפילה שלו, הוא ימשיך לחיות, אפילו הוא יתקשה בראייה..."

יוסי וקסמן

2010-10-08T08:11:00.000-07:00

פנים אל פנים

פני הצייר-מול פני המצויר.

פני הדיוקן-הנבטות אל הצופה.

פני הדיוקו-כפי שהוא משתקף בעבודותיהן של שלוש אמניות.

רבקה פלד מתבוננת בעין פנימית וחיצונית במודל שהיא מציירת. הציורים שלה נולדים מתוך דיאלוג עם הדמות המצויירת ומהתבוננות בה. חשוב לה הדו -שיח עם האדם החי אותו היא מציירת ועם האור שבוקע מעורו. היא מרותקת לאין סוף העולמות שבפני הזולת ומאמינה שהצייר ה"לוכד" את פני המודל מנציח משהו מרוחו של האדם המצויר.

חנה גולדברג מציגה סדרת דיוקנאות של ציון. אותה דמות, כמעט באותה התנוחה, מנסה להתפענח דרך פרטים ובחיפוש אחר ג'סטות מכלילות יותר. חנה מאמינה שבכך היא נותנת נוכחות למי שהמציאות ויתרה על נוכחותו. האומנות נותנת לו מקום ומוציאה אותו מאלמוניותו הנשכחת.

נעמי גפני מציגה עבודות מתוך הסדרה "דיוקן עצמי עם ציפור" שבהן היא מתמודדת עם ציפור הפחד-המגלמת את החרדה שלה ומציעה לה להצטרף אליה למסע משותף-שבו מתהפכים לעיתים התפקידים-פעם נעמי היא עצמה והציפור מנסה ללכוד אותה, ופעם היא הציפור הלוכדת.

רשימת האמניות עפ"י סדר העבודות: רבקה פלד, חנה גולדברג, נעמי גפני

תמונות בתערוכה "קיר אמן 2"

2010-09-27T10:39:00.000-07:00

תערוכה חדשה, 24/9-12/10/2010

2010-09-17T03:23:00.000-07:00

קיר אמן 2
שבעה מאמני גלריית "הבית האדום" מציגים בתערוכה שניה בסדרת תערוכות קיר אמן.
המציגים הם: נטלי קוזנצוב, פנינה פרנק, יוסי וקסמן,
קרני נס, נעמי שרייבמן, איציק שורץ ויואל גילינסקי.

כל אחד מהאמנים שונה בדרך עבודתו, באופן יצירתו ובגישתו לאמנות. הם חברו ליצירת תערוכה משותפת, שבה כל אמן מקבל קטע קיר ומציג עליו את העבודות שבחר.
בידי האוצרים המשימה להקים תערוכה ללא נושא או רעיון משותף, אבל עם קשר והתייחסות של האמנים זה לעבודתו של זה.

רשימת האמנים ע"פי סדר העבודות: יוסי וקסמן, נעמי שרייבמן, יואל גילינסקי, קרני נס, נטלי קוזנצוב, פנינה פרנק

תערוכה חדשה, 12/8-16/9/2010

2010-08-06T01:53:00.000-07:00

קיר אמן 1 יוצאת לדרך

התערוכה הקבוצתית 'קיר אמן 1' משלבת בין שישה אמנים פרטניים השייכים לקבוצת הבית האדום: מירה חרמוני, דלית גלבוע, סאשה אוקון, יובל פלד, איצו רימר ושלמה הר-פז. לכל אחד מאמנים אלה ניתן החופש להציג עבודות עצמאיות כראות עיניו, ללא נושא מוכתב וללא רעיון מוגדר. על האוצרים דלית גלבוע ושלמה הר-פז ניתנה המשימה האתגרית לבנות תצוגה המשקפת אמנים שונים באופי וסגנון יצירתם האומנותית, באמצעים ובחומרים המגוונים בהם הם משתמשים בציור, צילום, פיסול ומיצב.

תערוכה זו למעשה מתחילה סידרה של "קירות אמן" שיבואו בעקבותיה.

רשימת האמנים עפ"י סדר העבודות:
דלית גלבוע
מירה חרמוני
שלמה הר-פז
יובל פלד
איצו רימר

תערוכת יחיד חדשה

2010-07-08T23:52:00.000-07:00

מוטקה בלום, על גאווה ודעות קדומות
אוצרים: סשה אוקון ויובל פלד
16/7-7/8/2010

ב- 16 ליולי 2010 מארחים אמני הגלריה את מוטקה בלום במחווה ל-60 שנים של יצירה ענפה.

מוטקה בלום הוא אמן ישראלי בן 85, ניצול שואה. ב-1956 סיים בהצטיינות לימודי אמנות באקדמיה בצלאל בירושלים, והוזמן להמשיך את השתלמותו בעיצוב כלי כסף במפעל המלכותי לכלי כסף בזייסט, הולנד. ב-1958 שב לירושלים בה הקים את הסטודיו שלו. מוטקה בלום הוא אמן רב תחומי ובמשך כל שנות היצירה הפוריות שלו ערך מעל 50 תערוכות יחיד שהוזמנו ברחבי הארץ והעולם. הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בכל העולם ועבודותיו מצויות באוספים ובמוזאונים בכל רחבי הגלובוס.

בשנת 2005 קיבל מוטקה את פרס איש-שלום על מפעל חייו. מוטקה ממשיך ליצור ולחדש בירושלים, בחוצות היוצר למרגלות חומות העיר העתיקה, ומתמקד בנסיונות צבע צורה וטקסטורה הן במדיות הקלאסיות והן במדיות המודרניות.

התערוכה "על גאווה ודעות קדומות" מציגה סידרה חדשה של כ-40 ציורים מהשנים האחרונות, בגווני שחור ולבן, העוסקים ביחסים שבין הטבע לטבע האנושי מתוך מקורות היהדות. את התערוכה אוצרים האמנים סשה אוקון ויובל פלד מגלרית הבית האדום.

בסדרה זו המוצגת בתערוכה עוסק מוטקה באיכויותיהם של בני האדם בהשוואה לדימוי הסלע, ובהתייחס למקורות היהדות הדורשת מבני האדם להיות צנועים וענווים. הציורים הינם ציורי אקריליק בגוונים של שחור ולבן המתארים נוף מיסטי סלעי ופיגורות שחורות ולבנות מופשטות. היצירות בגווני השחור לבן מדגישות את נכחותם של הסלעים השחורים הבוקעים מן הלבן-אפור. עוצמתם של הסלעים בסדרה זו בולטת לעין, הן בשל ההעזה ליצור גושי סלע בולטים במרכז הציור בשחור זועק, והן בשל המסר האוניברסאלי העולה מן התמונות. המרכיבים הייחודיים בתערוכה זו הם המרכיב האישי הבא לידי ביטוי ביצירות אלו, והמרכיב הצורני חזותי. סדרת הסלעים שיצר מוטקה מטלטלת את הצופה הן מבחינה ויזואלית, בעוצמתם של הדימויים המופיעים ביצירות, והן מבחינה תפיסתית.

האדם העומד בפני תמונות אלו נשאב לתוך עוצמתן מבלי להרגיש, וככל שתביט בהן תגלה מרכיבים ונדבכים נוספים ברבדים השונים של התמונה. אדם נוסף, גשר, עץ, שדה חרוש, ים. התחושה הראשונית היא של כאוס כמו לאחר שואה גרעינית, אולם העין רואה את מה שהמוח טרם קלט – עושר החיים והמסרים הקיים בסדרה, המסתתר תחת חזות הסלעים המאיימת לכאורה.

כמו בשמה של התערוכה "על גאווה ודעות קדומות", מבקש מוטקה לברר את היחס שבין אדם לחברו לאורה של המציאות האנושית לדורותיה, החל בעשרת הדברות, בפרקי אבות וכלה בימינו אנו. בסדרה החדשה הוא אינו עוסק בשאלות של אמונה אלא מתרכז בהתנהגות האנושית, אך מקבל את השראתו מן המקורות, כמו למשל סיפור הגירוש מגן העדן, או סיפור מגדל בבל: בסיפור המקראי, טבעו של האדם הוא לכבוש את סביבתו. לפעמים האדם שואף מעלה מעלה, להיות יותר ממה שהוא, ואף להתנשא מעל הטבע ומעל האלוהות.

אומר מוטקה: "סדרת ציורים זו המוצגת בתערוכה היא אולי הסדרה האישית ביותר מציורי שהוצגה. אישית במובן שהיא חושפת למתבונן את אישיותי הכמוסה ביותר, את האני מאמין הפרטי שלי. לא רק אני מאמין אמנותי. אלא אני, מוטקה, האדם, מכלול ההתנסויות של חיי שהביאו אותי לנקוט בדעות, אמונות ונקודות התייחסות מסויימות."

"המחשבה הראשונה שעבר לי בראש כשהתחלתי ליצור את הסידרה היתה לחוות את הטבע כמו שהוא, לא כמו שאנחנו כבני אדם מפרשים אותו: סלע הוא סלע הוא סלע. הוא לא מתיימר להיות דבר מלבד סלע. כבד, עומד במקומות, קיים, ותו לא. לסלעים יש נוכחות שהיא מעבר לטקסטורה הפיסיקאלית, זו נוכחות של מראה בהתייחס לסביבה שלהם. הם אינם מתכלים, והם אינם מקיימים מערכת יחסים עם הסובב אותם. הם אוטונומיים".

"אחד מיסודות הקיום שלי הוא הענווה. להיות עניו בפני האל, להיות עניו לפני האחרים. תמיד יש לנו לאן לשאוף, לרצות להיות טובים יותר, לעשות דברים טוב יותר, ליצור טוב יותר, להיות אנשים טובים יותר. אולם עלינו לנהוג בזהירות עם שאיפותינו שמא נחטא בחטא הגאווה. הגאווה היא החטא הגרוע ביותר בחברה האנושית, שכן היא מאפילה על שיקול הדעת, היא איננה מאפשרת לנו ללמוד, להתקדם, להחכים ולראות את האחרים".

"טבעו של האדם שתמיד יסתכל סביבו וירצה לכבוש את סביבתו. חלק מבני האדם שואפים מעלה מעלה, להיות יותר ממה שהם, להיות יותר ממה שהם יכולים להיות, להתנשא מעל האחרים, להתנשא מעל הטבע, מעל הסלעים – שכלל לא חשים בקיומם של בני האדם סביבם".

"הסלע הוא גוש אבן שלא זז ויש לו משקל עצום. מי שעומד עליו כאילו מקבל כוח עצום ומתעלה על זה. אבל, תמיד יש סלע גבוה יותר. תמיד יש אדם שיטפס גבוה יותר ויהיה גבוה ממך. המירוץ אינו נגמר".

"עם חטא הגאווה, ההיבריס, מגיעה קבוצת דעות קדומות אודות אנשים אחרים, אודות הקיום האנושי, אודות העולם. במובנו המודרני, היבריס משמעו גאווה וגבהות־לב מוגזמים. הוא נקשר בחוסר ידיעת ההיסטוריה ובחוסר ענווה. לפי המקובל, מי שנאשם בהיבריס צפוי להיענש, בדומה לקשר הקלאסי בין היבריס לנמסיס בעולם היווני ולציטוט התנ"כי "לפני שבר גאון, ולפני כשלון גבה רוח" (משלי ט"ז 18). כמו שבעת בניית מגדל בבל גאה לבבם של בני האדם, הם שאפו לבנות מגדל שראשו בשמיים, בגאווה ובלי צניעות מספקת להבין שהדבר בלתי אפשרי".

"היהדות דורשת מאיתנו להיות צנועים וענווים, ובעת יצירת התמונות בסדרה זו עמדו לפני דבריהם של החכמים בפרקי אבות, אשר הזהירו מהגאווה, הזהירו מדעה קדומה על אדם רק בשל חיצוניותו, מרמיסת האחר, וביטול האחר".

"המחווה של אמני הגלריה היא בדיוק ההיפך הגמור. במקום להתנשא, הם רואים יצירתו של אמן וחוברים אליה, כדי לכבד אותו ואת אמנותו".

שתי תערוכות יחיד חדשות

2010-06-11T02:47:00.001-07:00

נעמי טדסקי בלנקט, יפתח בלסקי

17/6-12/7/2010

נעמי טדסקי בלנקט, סינופייה, רישומי סטודיו

סינופייה

בתערוכה "סינופייה" מציגה נעמי טדסקי בלנקט רישומי ערום שנעשו מדי שבוע במשך השנים האחרונות. רישומי מודל עבור הצייר הם עניין יום יומי אינטימי, ממש כמו צחצוח שיניים, למשל. אפשר לדמות אותם לריצה או להתעמלות בוקר: התמדה ברישומי מודל מחזקת את "השרירים האמנותיים" ולא מאפשרת להם להידלדל ולהיות רפויים. רישומים שנעשים באופן קבוע מיועדים בראש ובראשונה לשימושו הפרטי של האמן: זה המטבח או , אם תרצו, חדר המיטות, לשם הזרים לא מורשים להיכנס. אך במקרה של נעמי טדסקי בלנקט, הפקעת עבודות מהשטח הפרטי והצגתן לעיני כל - דבר העומד בניגוד מוחלט לטבעם הפרטי והאינטימי של הרישומים - הוא מעשה מוצדק, ולא רק בשל רמתם הגבוהה של הרישומים. הם גם מעמתים את הצופה עם שאלות לא פשוטות ומחייבות אותו לבחון מחדש את המושגים שהתגבשו זה מכבר: עצם משמעותם של המסורת, ההמשכיות וההווה.

נעמי טדסקי בלנקט הינה בשר מבשרה של מסורת האמנות האיטלקית האצילה רבת השנים, ועובדה זאת הופכת את "שרבוטיה" לאמירה אמנותית. היבט אחד של מסורת זו, המשקף פן מרתק ביצירותיה של נעמי, הוא הרומן עתיק יומין שמנהלת תרבות רומית-איטלקית עם המוות. "רומא נשלטת בידי מתיה". מילים אלו נאמרו על ידי אדם שעיצב את העם האיטלקי יחד עם דנטה (ואגב, "הקומדיה האלוהית" מתרחשת בעולם הבא !) . הכוונה היא, כמובן, לפדריקו פליני. "שלטון המתים", נסכים פה אחד, החל לא מאתמול. מהו הדיוקן הרומי הקלאסי ( ההישג הבלבדי של הרומאים בפיסול) אם לא הניסיון הנואש לגבור על המוות או לפחות להציל את זיכרון החיים מתהום הנשייה?

נעמי טדסקי בלנקט נולדה וגדלה בגנואה, עיר שעם אתריה המפורסמים נמנה בית הקברות סטליאנו. לאחר שעלתה ארצה התיישבה בירושלים שגם בה (איזה צירוף מקרים!) שולטים המתים, כדברי מאיר שלו. בסקירת יצירתה של נעמי טדסקי-בלנקט יש יסוד יותר מסביר לחשוד בנטיותיה ה"נקרופיליות" (חלילה וחס!) או לפחות, אל לנו להתעלם כלאחר יד ממספר רב מדי של צירופי מקרים המתייחסים כולם לנושא המוות. אלה הם ציורי טבע דומם (דממה = מוות) מהשלבים המוקדמים ביצירתה, שורה עליו אינסופית של העופות והדגים המתים, וגם עצמות ואדרות הדגים, מוטיב שהופיע גם לאחרונה. והדרך עוד ארוכה. לכן השם שהיא מעניקה לתערוכתה האחרונה, "סינופייה", הוא מוצדק ביותר. סינופייה היא סקיצה ראשונית לציור, "הקבורה" תחת שכבת טיח מופיע ציור קיר.

מתוקף מוצאה, חינוכה וכישרונה, מנהלת נעמי טדסקי בלנקט ברישומיה גם דיאלוג לא מודע עם אבני היסוד של המסורת האיטלקית. רישומי הערום שלה שבמבט ראשון לא קיים ביניהם כל קשר, פרט לרצון ללמוד לפרטיו את הגוף האנושי, יוצרים למעשה שורת דמויות המזכירה לנו ישירות ארכיטיפ ידוע באמנות האיטלקית: "התהלוכה" , ובכך מוענקת להם משמעות העולה על סקיצות אנטומיות גרידא. תחילתה של מסורת תהלוכת הקרנבל הזאת אובדת אי שם בחשכת העבר, שמבין צלליו אנו מבחינים באפריזים עתיקים, ונחשפים לעינינו קווי המתאר של קנטאורים ולאפיטים, הגיבורים ונשות האצולה מסרקופגים רומיים, גרוטסקות מתוחכמות מבית נרון, וקרוב יותר אלינו – דמויות מסתוריות מ"ווילה מיסטריה" בפומפיי. עוד יותר קרוב בזמן - פרסקאות מקבריות של קמפו סנטו בפיזה, ופרסקאות זוהרות של ארֵצו מאת פיירו דלה פרנצ'סקה הגדול. וממש קרוב, אפשר להושיט את היד ולגעת , הבקבוקים והקופסאות של מורנדי, איש בולוניה המתבודד. בתוך התהלוכה הזאת, שהיא וריאציה על הנושא הנצחי, משתלבים באופן טבעי ואורגאני רישומיה של נעמי טדסקי-בלנקט.

סשה אוקון

יפתח בלסקי, תקופת הפרודרום

"תקופת הפרודרום"

ב-2007 התקבל יפתח בלסקי ללימודים בבית הספר School of Visual Arts.

במשך השנה הראשונה ללימודיו גר בלסקי לבדו, עם מעט מאוד כסף, בעיר זרה בה חברתו היחידה היא המצלמה שלו. את זמנו העביר בין כתלי בית הספר לבין ארבעת קירותיה של דירתו הקטנה במלון דירות בניו יורק.

בתערוכתו "תקופת הפרודרום" מעניק האמן הצצה אל חייו של אדם אשר המעבר לארץ זרה כפה עליו בידוד חברתי ואשר דירתו הפכה לו לצינוק.

מבעד לחרכי צינוקו משקיף בלסקי בחשאי על שכניו הלא מודעים לקיומו, ובאובססיביות דתית של מציצן עוקב אחר חייהם וממלא בכך את החלל שנפער בחייו- פעם באמצעות חור ההצצה של דלת דירתו ופעם מבעד לחלון הדירה המשקיף אל הבנין שממול.

עבודתו יוצרת עולם סגור שגבולותיו מטושטשים והמציאות וההזיה משמשים בו בערבוביה. בדומה ללוקה בהפרעה סכיזופרנית, בלסקי ממקם עצמו כמרכז שהכל נע סביבו, כשההצצה היא בעצם הדרך היחידה בה הוא מצליח ליצור קשר.

"תקופת הפרודרום" הוא כינוי לתקופה שמקדימה התפרצות של מחלות, ביניהן מחלות נפש כגון סכיזופרניה. במהלך תקופה זו עשוי האדם להימצא בבריאות תקינה על פי כל בדיקה רפואית.

איתי גרונר, אוצר התערוכה

שתי תערוכות יחיד חדשות

2010-05-13T22:56:00.000-07:00

חנה גולדברג ויוסי וקסמן, 21/5-14/6/2010

חנה גולדברג, מתח גבוה

בתערוכה "מתח גבוה" מתארת חנה גולדברג את המציאות הקרובה, היומיומית, המובנת מאליה. מציאות כה שגורה בחיינו עד שאנו עלולים להחמיץ אותה. אמן המתאר מציאות כפי שהיא, נמצא תמיד, במודע או שלא במודע, בתהליך של בחירה על מה לתת את הדעת. בעבודותיה, בוחרת חנה נתח משדה הראיה היומיומי שלנו ועוברת איתו תהליך עם תובנות. תהליך זה הינו בעל מרכיב אימפרסיוניסטי שתחילתו בהבחנה, המשכו בהתבוננות ולמידה ובסופו נעשית בחירה. דרך עיניה של חנה אנו נחשפים לא רק למה שהיא רואה, אלא גם למה שיש לה להגיד על כך.

בציורים ריאליסטיים אלו, מעמתת אותנו חנה גולדברג עם שני מרכיבים בלבד: עצים ועמודי חשמל. מבט מעמיק לתוך העצים המזדקרים לשמים (הנוף האורגני), לצד עמודי החשמל (הנוף האורבני), מפגיש אותנו עם אלמנטים אליהם עיניינו מורגלות, אך החיבור ביניהם אינו מקרי ומעורר תהיות.

העצים, העמודים וחוטי החשמל מתוארים בעבודות כבתחרות המעמידה את הטבע ואת מעשה האדם זה מול זו במאבק סימבולי על כיבוש השמיים, כמעין גירסה בלתי אנושית של מגדל בבל, כאשר גם כאן, אין הידברות בין האלמנטים. בשני המקרים, השאיפה מעלה משולה לרצון להגיע לנשגב ולאלוהי. מבחן המציאות הוא שמחזיר אותנו מטה ומכריע שלאן שלא נסתכל, בכל מרחב פתוח, יחתך שדה הראיה שלנו על ידי עמודים וחוטי חשמל. העמודים אמנם דקים אך דומיננטים בגובהם לא פחות מהמכשול שהם מהווים ברחוב. באחד הציורים הקומפוזיציה מבותרת לכל אורכה על ידי עמוד ומזכירה את ציוריו של ברנט ניומן, האמן האמריקאי המופשט. אך בשונה ממנו, היא לא מייצגת חוויה מזככת אלא תופעה מטרידה, שאינה מחברת בין האדם לנשגב אלא דווקא מפרידה אותו ממנו.

על מנת לחוות את מערכת היחסים המתוארת ב"מתח גבוה", מבטנו צריך להיות מורם אל על. גם בסדרות מוקדמות יותר, מציגה חנה את המציאות שמעל לגובה העיניים. בולטת במיוחד הסדרה "ירושלים של מעלה" בה פורסת חנה את גגות שכונתה הירושלמית על דוודי השמש והאנטנות שלה ולמעשה יוצרת בה מחבר אירוני בין המשמעות הנשגבת של השם והעליבות המתגלה בציורים. השמיים בציוריה של חנה מייצגים באופן מובהק את השאיפה לרוחני, לכח עליון. בפועל, אותם השמים נגועים באדריכלות אנושית המאפיינת בעיקר שכונות מצוקה. שמי ירושלים של העידן המודרני אינם מחויבים לתשעת הקבין של היופי שקיבלה ירושלים ויתרה מכך, כפי שניתן לראות בציורים, מסתירים אותם סבכי חוטי החשמל.

בעוד הציורים ב"ירושלים של מעלה" הציגו את הנוף בצורה אופקית וכיוונו את המבט לרוחב, הציורים ב"מתח גבוה", הם בעלי אוריינטציה אנכית המעצימה את השאיפה מעלה. ממד המתח מיוצג במספר רבדים. ישנו המתח החשמלי במשמעותו הליטרלית, המתבטא בוולטאז' הזורם בחוטי החשמל ושלטי האזהרה מאירי העיניים אשר מתריעים על הסכנה הכרוכה בהם. ברבדים הסימבוליים מדובר גם במתח ההיסטורי שבין טכנולוגיה וטבע – על יתרונותיו והסיכונים הכרוכים בו. זהו מתח הנושק לדיכוטומיות של קודש וחול, שמיים וארץ, רוחני וגשמי, רצוי ומצוי.
לעומת זרמים באמנות אשר חגגו את העידן המתועש והמודרני ביצירותיהם והעניקו לו מעמד של נשגבות, מחברת חנה קינה לטנטית לאבדן הטבע הנקי מיד אדם. היא מציבה מראה המשקפת לנו את המציאות, אשר הרגילה אותנו לקבל כמובן מאליו את פלישתם של הסממנים האורבנים המגבילים את המבט שלנו ופוצעים את הנוף הטבעי.

שרון נויפלד, אוצרת

החיה, יוסי וקסמן

חיית טרף משפילה את ראשה בבושה

ציוריו של וקסמן חריגים בנוף הציור הישראלי, הנוטה בדרך כלל אל המעודן. אלה ציורים שעוצמת הכאב והעצב המתפרצת מתוכם משתקת כמעט. קשה לדבר על ציורים כאלה במונחים של "יפה". אלה ציורים קשים, מעיקים, הטורדים את נפשו של הצופה זמן רב לאחר שיצא את חלל התערוכה. וקסמן מניח לרגשותיו לנבוע בשצף-קצף אל הבד ללא מסננים. למתבונן בציוריו יש תחושה כאילו הביט אל עומק נפשו של יוצרן, ומה שנחשף שם – לא קל לעמוד אל מול עוצמתו.

יער אפל. שלושה זאבים, אולי תנים, גודשים את קדמת הציור, עיניהם בוערות באדום, הם מצוירים בקווים אקספרסיביים עזי מבע, בשפעת צבעים יוקדת של שחור-לבן-כחול-צהוב-אדום, צבעים ראשוניים, קדמוניים, כאילו יצאו מתוך סיוט אפל. האופק בוער בכתום וצהוב. דמדומים, או שריפה רחוקה? עיניהם העצובות של הזאבים מביטות אל הצופה לא באיום, כי אם במצוקה נוראה.

קוץ מעוות צורה בחזית של ציור מצויר בלבן נוזלי. האם זהו אכן קוץ? גם כאן, במבט ראשון, צורתו מאיימת, ובמבט מעמיק יותר – נעלם האיום ותחתיו נחשפים ייסורים. ואולי המאיים הוא תמיד גם המיוסר? הקוצים אינם פונים אל קדמת הציור, אלא נסוגים לאחור ולצדדים, כמן חיית טרף המשפילה את ראשה בבושה.

ומעבר חד לעולם שונה לחלוטין. לכאורה. יצירות המופת של עולם המערב. 'בכחוס' של קראוואג'ו, 'ארוחת הבוקר על הדשא' של מאנה, 'מדונה וילד' של ג'וטו, 'מדמואזל ריבייר' של אינגר. עין הצופה המיומנת מזהה את הקומפוזיציות הכל כך ידועות, את תנוחות הגוף ושפעת הצבע. אך משהו כאן משובש.

בכחוס התינוקי, העגלגל, מרוח כולו, נוזל על פני הבד, פניו מחוקים משהו, והמבט, שבמקור הוא יהיר ומרוחק, מתחלף כאן במבט מבויש וכאוב.
המדונה והילד, אם ותינוקה על זרועותיה, מצוירים על בסיס שחור, גופו של הילד נמזג ברקע הקודר, פניו בוגרות מאוד, וידו מכסה את פני אימו. עיני האם לא מביטות בו ברוך כי אם מופנות הצידה, הלאה מן הילד, וההילה שבציורו של ג'וטו הופכת כאן לעיסה של צהוב ושחור.
ב'ארוחת הבוקר על הדשא' אותה אישה עירומה עוד מביטה אל הצופה, אך לידה לא גבר בורגני רובץ, כי אם זאב לבוש בחליפה, ואת דמות הגבר האחר, הסמוך לאישה העירומה, מחליף ראשו של כבש המרכין את ראשה בהכנעה, ממתין לבלתי נמנע. הסצנה הנינוחה שבציורו של מאנה הופכת כאן לסצנה דחוסה, גדושת אלימות ומיניות. היער הרומנטי הוחלף בעצים קרחי עלווה. הדמויות הנינוחות בציורו של מאנה מוחלפות בדמויות נוזלות, מעוותות ומתפתלות, ומעל לכל שורה תחושה של אסון.

ציוריו של וקסמן מוצמדים זה לזה ויוצרים מעין תמונות-על, טריפטיכים רחבי מידה שכל חלק שבהם מאציל על החלקים שלידו ומעניק להם משמעות נוספת. היער הפראי והמדונה והילד חד הם. הזאב המאיים ובכחוס חד הם. אין אלה אלא סמלים. סמלים קדומים ועמוקים המציירים את נפשו המיוסרת של האדם.

וקסמן מעריץ את הציור המערבי. וקסמן בז לציור המערבי. וקסמן מתחנן להיכנס בשעריו של עולם התרבות המערבית. וקסמן יורק בפניה של התרבות המערבית. וקסמן משפיל את ראשו לנוכח גדלות הציור המערבי. וקסמן זוקף את ראשו בגאווה אל נוכח הציור המערבי. וקסמן מקלל. וקסמן מייחל. וקסמן מתפלל. וקסמן מחניק זעקה. ציוריו של וקסמן ציוריו של הנידח, העומד בצד ויודע שלעולם לא יהיו לו חלק ונחלה, אך בלי דעת, הוא כובש לו גם חלק, גם נחלה.

תמיר גרינברג, אוצר

שתי תערוכות יחיד חדשות

2010-04-16T01:59:00.000-07:00

נטלי קוזנצוב ואיצו רימר - 23/4-17/5/2010

מציאות אחרת – נטלי קוזנצוב

המציאות היא כמו דחף אטמוספרי עצום, אשר לוחץ עלינו ומשנה מבראשית את צורת הנפש שלנו. ומכוח ההתנגדות הזה, של שינוי הצורה, משתנה גם כוח נפשנו, והאומץ שלנו.

סדרת "הננסים" - דוגמה מובהקת לכך הם אנשים קטני קומה, אנשים הנתונים תחת לחץ אובייקטיבי מעצם ישותם. סדרת "הננסים" מבקשת להתמודד בדרכים שונות עם הדחף הזה, דחף המציאות.

"אחוזה" - בית שבו התגוררו אנשים, בית שהיה חם מחומם של אנשים, ושהתקרר עם עזיבתם, נטוש וזועק.

"פעם" - סדרה של שלוש עבודות העוסקות במצבים הפרדוקסאליים של החיים – התליין שויתר על קורבנו, אישה שעל אף הכול נותרה אישה, חתולים שהחליטו לעזוב את העיר.

"זוג" - דיפטיך המתאר את הרף המציאות, את אותו הרף בו נוצרים ומושמדים הדברים, זוג ילדים מחד גיסא, ואותם ילדים שהושמדו מאידך גיסא. כמו האל ההודי שיווא, היוצר את החיים, אך גם משמיד אותם.

"דור חדש" - מחווה לילדים החדשים שנולדים לתוך מציאות וירטואלית כמעט, מציאות של מחשבים, טלפונים סלולאריים, אינטרנט וכו'.

כתר מלכות - איצו רימר

כתר מלכות / מאת חנה גולדברג

בִּתְפִלָתִי יִסְכָּן‑גֶּבֶר, / כִּי בָהּ יִלְמַד יֹשֶׁר וּזְכוּת.

סִפַּרְתִּי בָהּ פִּלְאֵי אֵל חַי / בִּקְצָרָה אַךְ לֹא בַּאֲרִיכוּת.

שַׂמְתִּיהָ עַל רֹאשׁ מַהְלְלַי / וּקְרָאתִיהָ כֶּתֶר מַלְכוּת

זהו הקטע הפותח את שירו של שלמה אבן גבירול "כתר מלכות", שיש הרואים בו את שיר הקודש העברי החשוב ביותר שנכתב לאחר התקופה המקראית. מתואר בו האל האחד היחיד, הקדמון והאינסופי, שהוא מרומם ומתנשא מעבר להשגה ולמציאות.

זה האל הקדמון אתו דיבר איצו רימר בסדרה קודמת של ציוריו שנקראה "שיחות עם אלהים". בעבודות הנוכחיות עובר איצו מ"שיחה" לפולחן ממשי, מעשי.
מושאי הפולחן: מזבח. קרבן. אדם. דם. משמשים כאן במקום המלים.
הצלמיות הכלקוליתיות, המזבחות הכנעניים והישראליים, שהתכווצו והופשטו במהלך השנים, הפכו לסמלים אינטימיים בתוך שדות רחבים של צבעוניות צחיחה, והותכו לכדי סיפור אישי.

הדימויים והצבעוניות הישירה והכבדה, כמו מבעבעים מעולם אחר, קמאי וקדום. דרך התפרצותם אל הבד נוצר מיתוס פרטי .דימויים אלו מזכירים עבודות של יוצרים מהתנועה הכנענית שהכילו מאפיינים של הפשטה ושל סימבוליקה מטפיזית, בניסיון לגבש תרבות של "קולטורה" ולא של "ציוויליזציה".
הכתר המרחף בחלק מהציורים מתקשר אסוציאטיבית לתיאורו של אבימלך בשיר הראשון מתוך "שירי חרב ההולכי בחושך" של המשורר יונתן רטוש. בשיר זה מוצג אבימלך, כמלך העברי הראשון, כמלך שחייו כולם הם מרד באל ובאב, וחייו סובבים סביב החטא, הגבורה, והחתירה אל האדנות והמלכות.

מיהן הדמויות הג'קומטיות המופיעות מתחת לכתר?-האם אלו הם הנתינים? המקריבים? הקורבנות?
אם הכתר מייצג כאן את המלך-האל, הרי זה אלהים מרחף, לא נוגע, אינדיפרנטי. כזה שאינו מתערב בגורלו של הפרט. אל זה לא נענה לניסיונותיו הקודמים של איצו להתקרבות על ידי "שיחה" עימו.

והנה גם המאמץ ההרואי להקרבה ממשית, מתנפץ אל מול אותה אלוהות שותקת.

ולפיכך, למרבה הטרגדיה, הקורבן הוא קרבן שווא.

שתי תערוכות יחיד חדשות

2010-03-19T03:44:00.000-07:00

שלמה הר-פז ועירית כתב, 25/3-19/4/2010

מלחמה קונבנציונאלית - שלמה הר-פז

מלחמה נושאת בחובה התנגשות מזויינת, סכסוך בין גופים שונים. המושג מלחמה פלש כמעט לכל תחום של חיינו, החל במלחמה חיצונית (פוליטית למשל) וכלה במלחמה פנימית רגשית-פסיכולוגית, אישית מאוד )שלי למשל).

בשנים האחרונות עסקתי בנושא המלחמה מנקודת מבט פרטית-משפחתית. ילדיי התגייסו לצבא ליחידות לוחמות, מה שיצר אצלנו כהורים קונפליקטים לא פשוטים. חשתי צורך להתבטא בנידון ביצירה. לנגד עיני עמד הקשר בין ה'אמנות' ל'מלחמה'.

זכרתי את דבריו המוקצנים של נועם סלע אבידן המובעים ב'אתגר' - מתוך "כל החארטה והבארטה #1" (מעמדה המיוחד של האמנות): "מלחמה טובה לאמנות. למעשה, כמו שאנחנו מבינים אותה כיום, אמנות חייבת מלחמה כלשהי בשביל להתקיים. בלי מאבק כלשהו, פריפריאלי או מופשט ככל שיהיה, אמנות כמו שאנחנו מבינים אותה כיום חדלה להתקיים, או נכון יותר – חדלה להיות "אמנות". היקום כולו בנוי על קונפליקט, על אינסוף התנגשויות מקרוסקופיות ועצומות מימדים, על מאזני אימה והשתלטות עוינת. הוצא את מרכיב הקונפליקט מהסדר הפיזיקאלי של העולם והסדר הזה כולו מתמוטט אל תוך חורים שחורים ואנומליות של אי-קיום. מלחמה היא הסדר שבזכותו העולם קיים"...

התערוכה 'מלחמה קונבנציונאלית' הייתה אמורה להציג את העבודות הישירות והבוטות שיצרתי לאחרונה, אלא שהאוצרת מיכל רוטשילד, בדקה גם עבודות שיצרתי בעבר וגילינו דבר-מה שלא הייתי ממש מודע לו. מסתבר שמלחמה היתה חבויה היטב ביצירה שלי מזה זמן רב, פעמים באופן ברור, פעמים בדימויים וסמלים.

וכך, לפתע, תערוכה זו המוצגת ב"בית האדום גלריה לאמנות" הפכה כעין מיני-רטרוספקטיבה של יצירותיי - החל משנת 1981 ועד היום. אותו נושא לאורך תקופות וסגנונות שונים.

ולגבי הההגדרה 'מלחמה קונבנציונאלית', היא הפכה לכותרת צינית מחוייכת לנושאים שבאים לידי ביטוי בעבודותיי.

והרי התוספת האישית שלי לדבריו של סלע אבידן: "כל זמן שמלחמה נערכת באמצעות האמנות אין ספק שזו מלחמה קונבנציונאלית"

מרחבים – עירית כתב

"אני מתכתבת עם ז'ורז' סרה מאז שנת 1875. הוא שלח לי רישומים נפלאים עשויים בעפרון פחם על גבי נייר גבשושי שצוירו בהשראת רחובות פריז ונופי מערב צרפת. אני שולחת לו רישומי שמן על עץ שהשראתם מרוח הציור שלו ומעולם החוויות שלי.

מה חבל שנפטר בשנת 1891 בגיל 32 ואינני יכולה לקבל ממנו רישומים נוספים."

עירית כתב

עירית כתב שבה אל השדות ומרחבי הטבע. היא מתגוררת בירושלים כבר למעלה מ 30 שנה, אך מקום הולדתה, מושב היוגב ונופי עמק יזרעאל, הוטמעו בה. הנופים המאוכלסים לעתים בבתים, רמז בודד למעשה ידי אדם, צוירו לרוב בפורמט קטן המנוגד למרחבים מהם עירית שואבת את השראתה. אולי יש בכך חשיפה מרומזת אל עולמה האינטימי והמופנם.

לוח הדיקט מתמלא חריצים ,קווים וכתמים , פעולה עמלנית של האמנית , אשר המכחול אינו כלי העבודה שלה. הציור מזכיר באופיו תחריט או כפי שעירית מכנה אותו, "רישום שמן על עץ".

בניגוד לנוקשות המצע והקווים, נבראים נופים פיוטיים אשר השקט שורה בהם. עירית משלבת ביצירתה את הרוח האירופית נעדרת אור השמש הים תיכונית. האור זהוב ורך. זהו אור של זריחה או רגע לפני שקיעה.

רישומי האמן הצרפתי ז'ורז' סרה מדברים אליה. עבודתו מהדהדת בעבודותיה.

באמצעות רישומי הפחם שלו הוא משוחח עימה והיא משיבה לו בדיאלוג ללא מילים- דיאלוג של אמנות.

עירית כתב בוראת נופים חדשים שיש בהם ביטויי געגוע למקומות מרוחקים ושלווים יותר, תמהיל נופיה הפנימיים.

שוש אברבוך, אוצרת

שתי תערוכות יחיד חדשות

2010-02-19T01:01:00.000-08:00

שלומית הבר-שיים ופנינה פרנק
26/2-22/3/2010

בין יופי לאופל - שלומית הבר-שיים

שלומית הבר-שיים צירת בכל נשמתה. הציור ניכס אותה ולא היא את הציור. זה מצב אולטימטיבי של אמן שאין לו מפלט מהאמנות שהוא עושה.

שלומית, שיש לה מחסן עמוס בתרבות בינלאומית עשירה באמנות ובמוזיקה, אין לה צורך להפגין באוצרותיה. הציור שלה מסגיר אותם באיכות המופלאה שלו, בקומפוזיציה, בצבעוניות וברגישות הרישום.

שלומית מצירת את מה שהיא רואה – כלומר את מה שהיא רואה בפנים בעזרת גירוי מבחוץ.
היא אומרת: "כשאנו עומדים בים מול גל המתקרב אל החוף, הבחירה בידינו לצוף עליו או לשבור לתוכו". יופי הגל מבחוץ, ואופל האתגר לקפוץ לתוכו.

הציורים הם ציורי נוף. הנוף הנראה גורם לנוף הפנימי להתמודד אתו, להיאבק ולהיחשף בעזרתו.
שלומית עובדת בסגנון המשלב ציור ורישום. אפשר לעקוב אחרי השפה האישית שלה בתערוכה הזאת. בציורי השדות החרושים המוקדמים יש חלוקה ברורה – קו המבדיל בין השמים והארץ וקו אמצעי שמושך את התלמים החרושים אליו, הנמתחים בתוקף ובכוח לנקודה מרכזית רחוקה באופק. השמים למעלה משלימים את הציור בפס צר.

קומפוזיציה זו, שמלווה הרבה ציורים, הופכת לסמויה בציורים מאוחרים יותר, ועכשיו המערבולת הסוערת מנצחת.
המתח הדרמתי בציורים של שלומית, הנוצר על ידי המאבק התמידי בין הצבעוניות היפה וסערת הביטוי במכות המכחול המתיז צבע כמעט בפראות, גורם התרגשות ונוסך קסם.

תמרה ריקמן
אוצרת התערוכה

פנינה פרנק

Pnina statement for “catch of the day”

First I have to be attracted to whatever it might be .. that day.. a lemon in a lid.. or a gap between a building and a tree..or even if I dare, because it could so easily be misconstrued as a cliché or an attempt at commerce, Migdal David; But something attracts me and wont let go. Is it beauty? I am not sure if it is beauty.. It is a certain configuration that responds to my deepest, inner sensibilities. I can walk by it for days and it keeps grabbing me.. or it can be instantaneous . Out of the whole world in front of me I choose that streak of light on a shack in front of a building. I am drawn to paint a sky or the pretty view facing the other way.. but it doesn’t do it..Then, when I paint ”the chosen” I discover why. I love the sense that I am making a dent in finding some order in the chaos. The geometric relationships, the tonal relationships, the gaps between elements.. that make it like a melody or a fugue.. my melody, my fugue. And if successful I feel like I Caught it..

לחצו כאן לאתר האישי של פנינה פרנק

תערוכה קבוצתית, חורפי, 29/1-22/2/2010

2010-01-14T11:56:00.000-08:00

החורף - כמזג אויר, כמצב רוח, כצבע וכהלך נפש - בא לידי ביטוי ביצירותיהם של 15 מאמני הגלריה.

העבודות בטכניקות ובמדיומים שונים: רישום, ציור, צילום, תחריט ועוד.

עבודות הנעות מן הריאליזם המדוקדק,דרך הפנטסטי ועד למופשט המוחלט.

משתתפים: יפתח בלסקי, חנה גולדברג, יואל גילינסקי, שלומית הבר-שיים, דובי הראל, יוסי וקסמן, מארק וצ'רושנסקי, צביקה זליקוביץ, עירית כתב, קרני נס, רבקה ססובר פלד, נטלי קוזנצוב, פנינה רמתי פרנק, איצי שוורץ, נעמי שרייבמן.

איצי שוורץ, דובי, אקריליק על בד, 85 על 118 ס"מ

דובי הראל, ללא שם, צילום, 33 על 48 ס"מ

חנה גולדברג, ללא שם, תחריט, 50 על 70 ס"מ

יואל גילינסקי, Natural Plenty, אקריליק על בד, 70 על 100 ס"מ

יוסי וקסמן, ללא שם, אקריליק על בד, 100 על 120 ס"מ

יפתח בלסקי, ללא שם, צילום, 120 על 100ס"מ

מארק וצ'רושנסקי, אבנים, שמן על בד, 73 על 95 ס"מ

נטשה קוזנצוב, יום אחד, אקריליק על אם-די-אף, 200 על 100 ס"מ

עירית כתב, גשם, שמן על לוחות עץ בתוך קופסה, 37 על 25 ס"מ

פנינה רמתי פרנק, ללא שם, שמן על בד, 15 על 20 ס"מ

צביקה זליקוביץ, ללא שם, צילום, 40 על 30 ס"מ

קרני נס, ללא שם, רישום בעט פילוט על בד, 120 על 90

רבקה ססובר פלד, במורד הרחוב שלי, שמן על בד, 80 על 100 ס"מ

שלומית הבר-שיים, דצמבר, 63 על 83, מונופרינט, פחם סיני וצילום זירוקס

נעמי שרייבמן, עין כרם, שמן על בד, 19 על 25 ס"צ

שתי תערוכות יחיד חדשות

2009-12-25T12:52:00.000-08:00

דובי הראל, צביקה זליקוביץ, 1-25/1/2010

כבר אין למי לקפוץ בדרך לצפון - 1-25/1/2010

2009-12-25T12:36:00.000-08:00

דובי הראל מארח את נאוה הראל שושני

מאז החל העידן הפוסט-מודרניסטי נפלו החומות האחרונות שכלאו את האמנות בפרמטרים "אוניברסליסטים", אקדמיים ונוקשים וסללו את הדרך למיתוס האישי-אינדיבידואלי, "רך" ופלורליסטי.

בתערוכה מציגים שני אמנים, אח ואחות, המדברים על אהבה, זיקנה, פרידה ומוות. הוריהם של דובי ונאוה נפטרו כמעט ביחד. בלכתם נעלם גם הבית שבו נולדו וגדלו ושהמשיך להיות בית, גם למשפחות שהקימו שניהם.

דובי הראל רשם, צייר, צלם ואמן תחריט, מתחקה אחר קווים ורגשות, מתעד בנאמנות את המתרחש בחיי הוריו עד לרגעים האחרונים. הרישום אצל דובי הינו התיעוד המיידי של החוויה. הרישומים עשויים בקו אורג וחוקר, מחפש וחותם. הקו אצל דובי רועד וקופץ, מגמגם ומצהיר בעת ובעונה אחת ולבסוף צומחת הדמות, מבעד לתחרת החיפוש. רבים מהרישומים הופכים עם חלוף הזמן לתחריטים. כאשר הם כבר מסוננים בקצה החרט ומזוקקים על ידי חומצות הופך התחריט לזיכרון של הזיכרון.

מסת העבודה שלו בתערוכה זו היא תחריט, טכניקה המביעה היטב את תחושותיו: "לטעמי העבודה מדברת על תהליך ההזדקנות, הקשיים והבדידות, כמו גם על מושג הבית. אך לא פחות מכך על הזיכרון הסלקטיבי, ההולך ומיטשטש, וההתבוננות מפרספקטיבה של זמן".

נאוה הראל שושני, פסלת, משחזרת תמונות (זיכרונות) מחיי הוריה הקשישים, משתמשת בטכניקה מעורבת, מדברת על אהבה נדירה ועל הקושי שבפרידה. היא מצליחה להגיע לתמצית של החוויה על ידי תרגומה לדימויים שונים.

סלו שאול

צביקה זליקוביץ, צל ערים - 1-25/1/2010

2009-12-25T04:25:00.000-08:00

לשם מה אנו זקוקים לטקסט המלווה את התערוכה?

כנראה על מנת להסביר לצופה את המשמעות הנסתרת של היצירות המוצגות בה, כדי לבאר את שיטות העבודה של האמן ואולי אף להגדיר את מקומו בהקשר של האמנות המקומית והכלל עולמית.

גם כאן בתערוכה זו, ניתן בהחלט להרחיב ולהכביר מלים על – העידון ועל הלקוניות של הקומפוזיציה, על המשמעות המטפורית של הצל והאובייקט, על משמעות הפרט וכמובן, על המסר רב המשמעות החבוי היטב בין כל אלה. אפשר לעשות את כל אלה. אפשר, אך לא בטוח שצריך.

זאת כיוון שצביקה זליקוביץ שייך לזן הנדיר ביותר של אמנים שכלל אינם זקוקים לזה. אם נעשה זאת לא נוסיף דבר לעבודותיו של צביקה. כי עבודות אלה אינן זקוקות למתווך בינן לבין רואיהן. והחשוב מכל – נס אינו זקוק למלים. בתמונות אלה מתחולל נס. פשוט נס.קוקטיל חזותי ובו, בנוסף לסקרנות, חיוך ואהבת החיים, מתקיימים מרכיבים שאינם ידועים לא רק לנו, אלא אף לצביקה. ונס, כידוע, אינו ניתן להסבר (ובמידה שכן, הוא מכונה אחרת). הנס הזה. הנה הוא. ממש כאן מולנו, תלוי על הקירות שלפניכם.

סשה אוקון

תמונות מהתערוכה הקבוצתית הראשונה

2009-12-16T23:55:00.000-08:00

תערוכה קבוצתית ראשונה, 11-28.12.2009

2009-11-21T02:01:00.000-08:00

צביקה זליקוביץ, צל ערים, תצלומים - בקרוב מאוד תערוכת יחיד

קרני נס, דיוקן עצמי, עט לבד על בד, 90 על 120ס"מ

מרק וצ'רושנסקי, עצים, צבעי מים על נייר, 45 על 70 ס"מ

יואל גילינסקי, מלאך האור, ספר אמן, הדפס ממוחשב על בד, 90 על 130 ס"מ

דובי הראל, הומאז' לרפי לביא, קולאז', 45 על 40 ס"מ

שלומית הבר-שיים, הייקו מס' 32, קולאז' תלת ממדי, 85 על 90 על 5 ס"מ

פנינה פרנק, נוף ליד הבריכה, שמן על לוח עץ

נטליה וולקוביץ-קוזנצוב, מתוך הסדרה "גמדים",

אקריליק על אם די אף, 100 על 100 ס"מ

יפתח ביילסקי, מתוך הספר "Iconodule", שני תצלומים,

30 על 40 ו- 20 על 30 ס"מ

שלמה הר-פז, התקרנפתי, התקרנפת, מתקרנפים,

דיו, צבעי מים, מרקרים ואקריליק על נייר ושקפים, 98 על 70 ס"מ

יוסי וקסמן, בכחוס, אקריליק על בד, 120 על 120 ס"מ

נעמי שרייבמן, חביות, שמן על בד, 90 על 100 ס"מ

עירית כתב, אני עומדת במעגל, וריאציות על תצלום ישן בליווי עבודת מחשב

נייר אורז, 60 על 80 ס"מ

חנה גולדברג, מלכת האמבטיה, שמן על בד, 80 על 100 ס"מ

רבקה פלד, בעמידה על הראש, שמן על בד, 37 על 45 ס"מ

נעמי טדסקי,"Volo inaugurale", מובייל, טכניקה מעורבת

יובל פלד, ללא שם, רונדופן ונייר עיתון, 100 על 80 על 46 ס"מ

איצי שוורץ, אימום, טכניקה מעורבת על עץ, 50 על 18 ס"מ

איצי שוורץ, טורסו ביקיני, טכניקה מעורבת על עץ, 34 על 47 ס"מ