שתי תערוכות חדשות, 10/12-4/1/2010

אל מגדל המים - מחווה לקיבוץ 
נעמי גפני

"כאן עצרה ונשאה את מבטה לראות את פעימת המגדלור... שהייתה הפעימה שלה"
"תכופות מצאה את עצמה יושבת ומתבוננת... עד שהפכה לדבר שהתבוננה בו"
(וירג'יניה וולף, אל המגדלור, תרגום: ליה נירגד,הוצאת חמד,ידיעות אחרונות,2009, עמ' 73-71)

נעמי גפני ביקרה בקיבוץ דגניה ב' לפני כשלוש שנים. הביקור עורר בה חלום ישן, פנטזיה על חיים בקיבוץ. ההתרשמות הראשונית שלה הייתה רומנטית: "מטפסים מלבלבים בפריחתם כיסו את בתי קיבוץ הישנים והעצים העתיקים שהגיעו עד לשמים פרחו בפראות מטריפה". בעקבות ביקור זה נולדה לאחר תהליך ארוך, סדרת ציורי המחווה לקיבוץ.

המפגש הראשון של האמנית שהציבה את כן הציור מול הנוף לא היה קל עבורה ועורר בה שאלות התלבטויות וחששות - כיצד תצייר את הקיבוץ באופן שיכבד את שוכניו? האם נוף הקיבוץ מנוכס לנחלת הכלל?

תהיות אלו והכבוד הרב שגפני רוחשת למקום, לא אפשרו לה להתחיל בפעולת הציור.

כתגובה החליטה לתעד בצילומים את הסביבה, ולהשוותה עם קיבוצים אחרים.

בסטודיו תרגמה גפני את התרשמויותיה לציורים: את חדרי האוכל, בתי המגורים, פחי האשפה ובעיקר מגדלי מים, המוטיב המרכזי בסדרה זו.

סגנון היצירות אינו אחיד ומשקף גם את התנודות בהלך הרוח של גפני- מרישום עצבני רב שכבתי ועד למשיחות צבע רחבות עם גבולות תוחמים. מסולם צבעים מונוכרוני ועד לצבעוניות קיצונית.

הקיבוץ של גפני ריק במפתיע מנוכחות אדם. גם הפריחה נעלמה והעזובה שולטת.

שמים קודרים מרבים להופיע בעבודות. המקום שרוי בחשיכה- זהו נוף לילי של קיבוץ .

בבקר נחשפת האדמה היבשה, צבעה צהוב זועק, מסמא את העין. האור מסנוור עד כאב ללא מקום מפלט. לחילופין יש גם תיאור של קיבוץ 'אירופאי', אדמתו לבנה כשלג, אורו רך ואת מגדל המים הניצב מרחוק אפשר להמיר בצריח כנסיה.

בציור נוסף ניצבים פחי אשפה בטור, כחומה או כשובר גלים המגן על הקיבוץ מים סוער ואפל. גפני קולטת תדרים סמויים הרוחשים מתחת לפני השטח והיכולים להתפרש גם כסערת הנפש שלה, כאבה על ניפוץ החלום המשולב עם הכבוד והאהבה שהיא רוחשת לחברה הקיבוצית.

מגדל המים הופיע באמנות הישראלית החל משנות העשרים של המאה ה-20, אצל אמנים רבים ביניהם נחום גוטמן, ציונה תג'ר ועד לאמנים עכשוויים כיגאל עוזרי ואלי שמיר.

המגדל מהווה מאפיין מובהק של ההתיישבות בארץ, סמל לגאולת המים .

מגדל המים של נעמי גפני אינו מקובע אלא עובר תהליך של מטמורפוזה שבסופה הוא הופך לאנדרטא,עצי ברוש ניצבים משני צידיו כברושי בתי קברות.

בעבודה אחרת הציור הוא טבע דומם- אגרטל מרוקן ממים ניצב על שולחן ועליו נשען סולם רעוע. ברקע גווני צהוב כחמניות של ואן גוך.

מגדל המים הוא גם אישה עצומה, לבנה כרוח רפאים ועוטה שמלה רחבה. ירח פחוס מהדהד את בדידותה.

גפני מתייחסת למגדל המים כ"מושא לכיסופים שהם עמוקים יותר מהמציאות הקיבוצית" וכביטוי לתחושת הבדידות המתנשאת,השייכת, אך בו בזמן מנותקת. "סימני הזמן שנחרתו בו הזכירו לי את מראה פניי, חרוצי תלמים, נקובי פגיעות".

שוש אברבוך
אוצרת

קו - תערוכה קבוצתית

מרכיבי הרישום הם קו וכתם העומדים כל אחד בפני עצמו או בשילוב. האמת היא שבין כתם לקו ישנה גם החלפת זהות כפי שנלמד תמיד בשעורי גיאומטריה: כפי שקו מורכב מרצף של נקודות, כך גם כתם יכול להיות מורכב מאוסף של קוים.

אני מדמיינת את הקו, שהוא נושא התערוכה, כישות נפרדת . כחומר ביד היוצר הוא מושפע ומשפיע על כל אישיות שבאה איתו במגע אך ממשיך לשמר את ערכו המהותי.

המחשה טובה לדיאלוג שבין הקו ליוצר היא סרטון האנימציה 'מר קו' של ברונו בוצטו: הקו של בוצטו יוצר דימויים ומצבים טראגי-קומיים. 'מר-קו' הוא שובב, חביב ואנושי.

הוא מתעצבן ומתווכח עם יוצרו. הוא דוגמה חיה לקשר שבין האמן והיצירה.

בתערוכת רישום זו חמש דוגמאות של מה שמתרחש על הדף כאשר אמן מתיישב מולו

עם עיפרון או עט.

בדיוקן של הבר-שיים הקו הוא כמו קליגרפיה שהומצאה על ידה , מאד חושנית ומגוונת. לעומת זאת בנופים ובפנלים הצבעוניים של הבר – שיים, הקו יותר החלטי ועבה, לפעמים בסגנון הגרפיטי.

הציורים של עירית כתב הם כמו רצף קולנועי של מראות מחלונה. הקו שלה דומה לטיול נינוח בקצב אחיד, הודות לעט הפיילוט, אך הצפיפות המשתנה יוצרת כתמים וניגודיות בין יש ואין.

וצ'רושנסקי הוא תמיד מורה, ודרך הציורים שלו אפשר ללמוד איך קו יכול להיות בו זמנית ספונטני ומוקפד. הקו יותר ספונטני ברישומי המשפחה שלו ויותר מוקפד בפורטרטים של הסטודיו.

הקו של הראל ברישומי העיפרון הוא מודגש, ונדמה כי הוא זה המוביל את ידו. לעומתו ברישומי הדיו, כמו בכמה דיוקנאות עצמיים, הקו הרבה יותר קל וזורם.

טדסקי, כאשר היא יוצרת בצורה מודעת, מפיקה קו רגיש וקליגרפי, אך כשהיא מוותרת על החשיבה הקו שלה הוא "עצבני" ולעתים מכני.

נעמי טדסקי בלנקט

מארק וצ'רושנסקי

נעמי טדסקי בלנקט

עירית כתב

שלומית הבר-שיים

דובי הראל

שתי תערוכות יחיד חדשות, 12/11-6/12/2010

תאורת לילה
רבקה ססובר פלד

מה כבר אפשר לראות בלילה ?...
מה את רואה בלילה, שואלים אותי, כשאני יוצאת לרחוב עם כן הציור כשיורדת החשיכה.
המציאות המוכרת משעות היום- זרה וחדשה. אם חווית הציור לגבי, היא הרצון לחפש ביטוי לחד פעמיותם של המראות, הרי ההסתכלות בלילה מחדדת חיפוש זה. העצמים שיש להם שם ביום, מאבדים את שמם וזהותם, מתמזגים עם הצללים, הופכים ליצורים לא מוכרים. הצורות מתרכבות לגושים, קווי המתאר נעלמים. גם הצבעים המוכרים של הטבע נעלמים. אפילו בלילות מוארי ירח- העולם נצבע בגוונים, שאין להם שם בפלטה של הצייר.
בנסיעות ובשיטוט רגלי מוצאת לי תמונות לילה, שאני רוצה לציירן:
פנס הרחוב מאיר את מה שמתחתיו כמו פנס המאיר טבע דומם בכיתת רישום.
יש שפנסי הרחוב מקבלים תפקיד של תאורת במה. מתחתיה מתרחשת סצנה רק בזכות זה שהיא מוארת. אם יכבה הפנס, לא יהיה שם כלום. יש, שהאור הבוקע מתאורת הלילה אינו רק זה המאיר את השחקנים- אלא הוא בעצמו השחקן הראשי.
לפעמים מצלמת ועובדת אחר כך בסטודיו ולפעמים אני עובדת בחוץ, מחפשת את הגישוש, התעייה באפילה. אוהבת את חוסר הוודאות, חוסר האפשרות לשלוט. מרוכזת יותר במה שאני רואה, מאשר במה שאני עושה.
הציור המתבונן המסורתי לדורותיו, שואב את השראתו מאור היום: איך האור נופל על העצמים, על העולם. מן המוסכמות בעולם הציור, שמעשה הציור נכון לו, שיתרחש באור יום. רק אז רואים את אין סוף הגוונים של המציאות, רק אז מבחינים היטב בכל הניואנסים שמניחים על הבד.
אך בתולדות הציור, יש גם ציירים המתמודדים עם הנושא של תאורת לילה, תאורה מלאכותית.
גם אני שואלת שוב, מנסה כוחי- איך אפשר לצייר אור חשמל? גם אני בדרכי, רוצה לספר את קסמו של אור מבליח באפלה.

ר.ס.

30CC

צילום, דלית גלבוע

בעבודותיה החדשות מתבוננת דלית גלבוע מקרוב על הפגום ומאירה עליו. נדמה שרק מקרוב מאד ניתן לראות את מה שמסתתר מאחורי הפסדה של התקינות.

הצילומים של גלבוע אסתטיים מאד, עשויים בקפידה, מאורגנים, משדרים ניקיון ומוארים באור רך, אך החוויה שהם מעבירים היא חוויה של פגיעות עוכרת שלווה. הניגוד הזה הוא מרכז הכובד של העבודות.
תחבושת לבנה בוהקת, אצבע חבושה בפלסטר, טקסטורה של ריפוד, קטעים מצילומי ילדות, כל אלה הם חלק מארכיון הדימויים של דלית גלבוע שבאמצעותם היא מדברת על החיפוש אחר ביטחון ועל האשליה הקיימת בחיפוש הזה.
הצבעוניות המונוכרומטית של הצילומים מעניקה להם תחושה של הרהורים או קטעי זיכרונות הנעים בזמן.
גלבוע עוסקת במבט מקרוב על הפסדה המרוסנת של החיים ומרמזת על הסודות החבויים בה. התחביר שהיא יוצרת בין צילומים ישנים מאלבום המשפחה, לבין דימויים מתוך הבית, חלקי גוף, מילים, בדים וטקסטורות, מחזק את המבט המיקרוסקופי על החלקים הסדוקים של החיים שהופכים אותם לאנושיים כל כך ומכאן גם נובע יופיים.

אוצרת: נורית ירדן

תמונות בתערוכה - מארק וצ'רושנסקי, פנים אל פנים

2 תערוכות חדשות, 15/10-8/11/2010

מרק וצ'רושנסקי - הסטודיו שלי. בית המקדש שלי.

המקדש החילוני הוא ביתם של האמנויות: המוזיאון, הגלריה והסטודיו. לאמן היוצר הסטודיו הוא סוג של בית תפילה, מקום בו הוא חש מוגן ובטוח מחד גיסא, אבל גם חף מכל שקר ומכל זיוף מאידך גיסא. מקום בו הוא מתחבר אל האני הפרטי שלו ואל העולם, מקום בו הוא הוגה ויוצר את אמנותו הפרטית, מוציא אותה אל האור.

הסטודיו של האמן מארק וצ'רושנסקי אינו רק בית התפילה הפרטי שלו, בו הוא יוצר את יצירת חייו, אלא גם תמצית ההוויה שלו; וכמהגר יצא לא פעם שבית המקדש הזה לא היה אלא כל מקום בו הוא הניח את ראשו – חדרון במרכז קליטה, דירת עולים חדשה, בית של ממש, ולפעמים גם השדה הפתוח...

אומרים שביתו של אדם הוא לאו דווקא הבית הפיזי בו הוא גר, אלא הבית אותו הוא נושא על גבו כל חייו, הבית שהולך אחריו באשר ילך - כל אותם מטענים תרבותיים, תקוות, שאיפות ותפילות... כך אפשר לתאר את בית התפילה של מארק וצ'רושנסקי; מקדש של איש אחד עם אמת אחת, בית לנופים, לאנשים, לזיכרונות, לווידויים, לפרשנותו הייחודית, לדרך בה בחר ללכת חרף הטלטלות שטלטלו את חייו לאורך השנים.

מארק וצ'רושנסקי - צייר אמן, חי כבר 35 שנה בארץ. בתערוכתו יוצגו דיוקנאות של האנשים בחייו של מארק; אשתו, בתו, חבריו. שפת האמנות של וצ'רושנסקי אינה כזו המושפעת מעולם האמנות המיידי, החיצוני, זוהי שפה ייחודית ולא מתפשרת, שפה של איש אחד.

ישנה אגדה המספרת על ציפור שרק פעם אחת בחייה היא שרה את שירתה, וכאשר סיימה לשיר אותה היא מתה. למען השיר הזה היא נולדה, זהו ייעודה. אומרת ליליה, אשתו של מארק, "אני יודעת שכל עוד מארק ימשיך לשיר את השיר שלו, את התפילה שלו, הוא ימשיך לחיות, אפילו הוא יתקשה בראייה..."

יוסי וקסמן

פנים אל פנים

פני הצייר-מול פני המצויר.

פני הדיוקן-הנבטות אל הצופה.

פני הדיוקו-כפי שהוא משתקף בעבודותיהן של שלוש אמניות.

רבקה פלד מתבוננת בעין פנימית וחיצונית במודל שהיא מציירת. הציורים שלה נולדים מתוך דיאלוג עם הדמות המצויירת ומהתבוננות בה. חשוב לה הדו -שיח עם האדם החי אותו היא מציירת ועם האור שבוקע מעורו. היא מרותקת לאין סוף העולמות שבפני הזולת ומאמינה שהצייר ה"לוכד" את פני המודל מנציח משהו מרוחו של האדם המצויר.

חנה גולדברג מציגה סדרת דיוקנאות של ציון. אותה דמות, כמעט באותה התנוחה, מנסה להתפענח דרך פרטים ובחיפוש אחר ג'סטות מכלילות יותר. חנה מאמינה שבכך היא נותנת נוכחות למי שהמציאות ויתרה על נוכחותו. האומנות נותנת לו מקום ומוציאה אותו מאלמוניותו הנשכחת.

נעמי גפני מציגה עבודות מתוך הסדרה "דיוקן עצמי עם ציפור" שבהן היא מתמודדת עם ציפור הפחד-המגלמת את החרדה שלה ומציעה לה להצטרף אליה למסע משותף-שבו מתהפכים לעיתים התפקידים-פעם נעמי היא עצמה והציפור מנסה ללכוד אותה, ופעם היא הציפור הלוכדת.

רשימת האמניות עפ"י סדר העבודות:  רבקה פלד, חנה גולדברג, נעמי גפני