תערוכה קבוצתית - "מה לבובה זהבה,שמלת כלולות ואוסף בארנס?" - תמונות מהפתיחה

שתי תערוכות קבוצתיות חדשות,

       מחזור ראשון - 27.5.11-21.6.11
      מה לבובה זהבה,שמלת כלולות ואוסף בארנס?


(יובל אורלי,שלמה הרפז,שלומית הבר שיים,רבקה ססובר פלד,פנינה פרנק,עירית כתב,נעמי טדסקי-בלנקט,מארק וצ'רושנסקי,קרני נס,איציק שוורץ)


      מחזור  שני - 24.6.11-19.7.11
      מה לריבוע השחור,חתולה לבנה ואוסף בארנס?

(איצו רימר,נטשה קוזנצוב,סשה אוקון,יואל גילינסקי,חנה גולדברג,יובל פלד,צביקה זליקוביץ')



נו מה באמת הקשר? ומי הוא אותו בארנס? כלום רכשה הבובה זהבה את שמלתה הצחורה בכלבו    
 של בארנס? לא ממש. האמת,אוסף בארנס הוא אוסף אמנות מהולל ומיוחד במינו(ראה להלן) אשר ממנו שאבנו השראה לאוצרות ולשיטת התליה של תערוכה צנועה זו.

בחירת העבודות והתליה בתערוכה מבוססת על דיאלוגים בינינו.כל אחד
מהמשתתפים התבקש לבחור עבודה "מובילה" אחת או יותר, והמשתתפים הנותרים התבקשו להגיב לעבודתו.

כך נוצרו עשרה קירות המציגים עשר אפשרויות שונות של חיבורים בין העבודה ה"מובילה"(הממוספרת תמיד בספרה 1) לבין העבודות המגיבות.

הרעיון לאצירה מסוג זה שאול מתליה אינטואיטיבית המקובלת באוספים פרטיים.
גם סדר ואופן התליה על קירות ביתינו המכוסים על פי רוב בתמונות/יצירות אמנות,לא נקבע בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי או חלוקה לאסכולות וכו'.
רובנו,כמו גם אספנים מהוללים כאלברט בארנס(ראה להלן) תולים את האוסף שלנו לפי מפתח אישי לא פורמאלי,המורכב מקישורים אינטואיטיביים שונים ומשונים שאנחנו עושים בין העבודות.
החלטנו למוסס עוד יותר את גבולות החיבורים ולאפשר גם "התפרעויות אמנותיות". יש תגובות התומכות בעבודה המובילה ויש גם תגובות היוצרות עימות איתה; בתוכן,בסגנון,בקו,בכתם,במירקם ו/או בצבע.

בנוסף לעידוד והפרייה של השיח האמנותי בינינו לבין עצמנו התקווה היא שכל מיקבץ/קיר יציג הגיון פנימי ובעיקר יעורר עניין כשלעצמו. משל לשלם הגדול מסכום חלקיו.חלק מהנה בתהליך האצירה של התערוכה היה ההפתעה בצפייה הראשונית בתגובות המשתתפים - כמה שונות התובנות וכמובן התגובות של יוצרים שונים לאותה עבודה.תקוותנו היא שאתם כצופים תעברו חוויה דומה.

הצפייה בתערוכה מעוררת שאלות לגבי הבחירות והעמדות האמנותיות של היוצר,של המגיב ושל החלטות האוצרים לגבי החיבורים השונים.הבחירה וההעמדה שלנו כאוצרים היא כמובן רק אפשרות אחת,לאו דווקא המשובחת ביותר,מבין שלל האפשרויות.ואתם כצופים מוזמנים/מוזמנות לחקור אפשרויות נוספות ולספר לנו עליהן.

וקצת על אוסף קרן  בארנס (Barnes Foundation) . אלברט ק.בארנס (1872-1951),אמריקאי,כימאי ואספן אמנות,הותיר אחריו את אחד האוספים הגדולים בעולם של מיטב האמנים האימפרסיוניסטים בהם רנואר,סזאן,מאטיס,פיקאסו,עבודות פיסול אפריקאי וקרמיקה אינדיאנית.את העבודות הציב,שלא כמקובל במוזיאון אלא בבנין מגורים בדרום פילדלפיה כמחאה נגד המימסד האמנותי וכדי להנגיש את האמנות לקהל רחב יותר.בשנים האחרונות עלה האוסף לכותרות בארה"ב ובעולם הן בעקבות הסרט התיעודי על הנושא,והן בעקבות פסיקה בבית המשפט שניתנה לאחר שנים של מאבקים משפטיים. בתביעה זכו פרנסי העיר בדרישה להעביר את האוסף למשכן אחר בניגוד מחלט לעמדת בעל האוסף בארנס בחייו ובצוואתו.

ולבסוף,תודות לבועז נוי שנתן את הרעיון במקור לתערוכה חיפאית.


אוצרים - נעמי גפני
                 דובי הראל



עירית כתב - עבודה "מובילה"

נעמי טדנסקי - בלנקט

                                יואל גילינסקי                      

                                                      
                                   חנה גולדברג                    
                                            

                                  


                                           פנינה פרנק

                                          


                                           שלמה הרפז

                                          מארק וצ'רושנסקי

שתי תערוכות חדשות,29/4-24/5/2011

גדליה ברמן

גדליה ברמן נולד בשנת 1916 בעיר מינסק.

בשנת 1929 עבר עם משפחתו לעיר לנינגרד(סנט פטרבורג).

למד במכללה לציור בלנינגרד.

במהלך מלחמת העולם השנייה, עם סיום לימודיו , גוייס לשרת בצבא הרוסי.

גדליה ברמן  עסק בעיצוב תפאורה בתאטרון "טוז" בלנינגרד ובכל רגע פנוי צייר.

צייר בעיקר נוף בסגנון ריאליסטי.

בשנת 1970 קיבל תואר צייר כבוד של ברית המועצות.

בשנת 1973 עלה לישראל יחד עם כל בני משפחתו.

בישראל, הציג גדליה את עבודותיו בתערוכות רבות.

מאשה ברמן


מאשה ברמן נולדה בלנינגרד בשנת 1949. הושפעה רבות מאביה,גדליה ברמן,אשר היה צייר ואיש תאטרון ידוע בברה"מ.
בתחילת דרכה ציירה מאשה בהשפעה אימפרסיוניסטית וקוביסטית.בשנים מאוחרות יותר הושפעה מאקספרסניניזם גרמני והיום היא יוצרת בדרכה הייחודית בסגנון חופשי מופשט - אקספרסיוניסטי.
מאשה מציירת כמעט ללא הפסקה.
כשאני מתבוננת בציוריה אני חווה את כל הרגשות שבעולם. נעה משמחה לעצב,מדמעות לצחוק מתפרץ.
מאשה היא ציירת של מצבי רוח ורגשות שמסתערים.
הקומפוזיציות של מאשה רחבות,משוחררות,נאמנות לעצמן.
למרות ההשפעות השונות על דרכה האומנותית,אי אפשר להימנע מתחושה של אינדיווידואליזם וצורך בלתי מתפשר וכמעט אובססיבי להגיד הכל בדרכה.
מי שרואה את הציורים רואה אותה. כמו הציורים,גם היא,אישיותה, רבת פנים וצבעונית. מעל הכל ארוג היטב פנימה - ההומור העז,החריף שלה,שמעמיד כל הזמן,את הכל,בפרופורציות.

תמי בצלאלי – שוחט, אוצרת תאטרון ירושלים

תערוכה חדשה, 1/4/2011-26/4/2011

"גיצי שלווה

  פליטי תקווה"

יובל פלד

עבודות - 2009-2011

לתערוכת היחיד שלו הוא קורא בשם המסקרן טעון הניגודים:"גיצי שלווה פליטי תקווה".
עד לא מזמן עסק יובל פלד בציורי שמן מדוייקים לחלוטין,עבודות רוויות אובייקטיביות מוחלטת,דוממים בריאליזם מוקפד ודקדקני שיכול להטעות ולהחליף לכאורה את המציאות עצמה.
ציורי בובות עליהן אור מלאכותי של מנורות במה המטילים ויוצרים בעת ובעונה אחת צל דרמטי.
בשלוש השנים האחרונות (2009-2011) מתמקד יובל בפסלי "פפיר- משה"(נייר משי) ,קלקר וחומרים אחרים.
ניתן לראות בפסלים של יובל, המשך עיסוקו בנושא ה"בובות" אותן צייר  בעבודות קודמות.
הפסלים ,אותם יוצר יובל בהומור ציני-משהו,הם יצורים משונים המכונים "מוטציות" - בני כלאיים גרוטסקיים של חיות ובני אדם.

בהזמנה לתערוכתו הוא כותב: "למכרי וידידי שלום,מצורפת הזמנה לתערוכה חדשה של יצורים מפוסלים אשר נולדו בסטודיו שלי בתקופה האחרונה. לפי מספר המוטציות כנראה שכולם תוצאה של זיווגים בלתי מהוגנים,בין האם שהיא אני- לבין האב שהוא אני..."

"זמן מבשרת"/שלמה הרפז

שתי תערוכות חדשות, 4/3-28/3/2011

נופים

נעמי שרייבמן


העבודות,הציורים מבוססים על התבוננות בטבע.
המציאות הסובבת כנקודת מוצא ליצירה.
לעיתים אלה נופים שצוירו בחורף - קודרים,רומנטיים ומלאי הוד.
לעיתים ציורי חביות מתכלות,חלודות ורקובות, המסמלות את הכיליון,המוות,ואימת המלחמה.


לפעמים  הציורים הם תמצות של הנוף, או צורות גיאומטריות.
יש שהם כמה כתמי צבע (מצויירים בכף ציירים).

עבודות חדשות 
ציורי שמן
מירה חרמוני

ציוריה של מירה חרמוני דומים ל"אחוזה אבודה".

זו אמנות נבדלת,אוטונומית, המצוייה הרחק מן 
הזרם המרכזי.
הבית שיוצרת חרמוני הוא בית של כל הזמנים,
הוא בנוי מחומרים פשוטים ואמינים.
בית חסר,אך בו זמנית "דבר"  ממלא אותו לחלוטין.
ה"דבר" מסתתר בפינות החדרים,במסדרונות החשוכים,
בין גידולי הפרא של הגן.
העולם של חרמוני צופן סוד.מלא חידה.
היא מטה אוזן בקשב רב לקולם של החפצים.
החפצים אינם רבים, אך חוזרים ומופיעים מספר רב של פעמים: השולחן,התפוח,הגביע,המזוודה,הדלת והכיסא.
לחפצים פוטנציאל סמלי, כל אחד מהם הוא ארכיטיפ וככזה הוא משפיע על התת מודע שלנו,ללא קשר לכוונותיו של האמן או לרצונותיו של הצופה.
הפניה לסמלים אצל חרמוני מתרחשת ברמת התת מודע ולכן הם בתוליים כל כך.
עבודותיה של חרמוני לא עושות שימוש בויזואליות או בטכניקה.
היא יוצרת חלל המאפשר למתבונן הזדמנות לאכלס אותו ברוחות רפאים משלו.


סשה אוקון

תערוכת יחיד חדשה, 4/2-1/3/2011

יריה באפלה, קרני נס

הפורטרטים של קרני נס מתקיימים במרחב שבין ציור וצילום, בין טכנולוגיה עכשווית לפרקטיקה מסורתית, בין זיכרון לשכחה, בין קיום להיעלמות, בין הפיזי למטפיזי.

תהליך העבודה מתחיל מצילומי פורטרטים של הקרובים אליה, שאותם היא מגדילה במחשב עד לפירוקם לפיקסלים, למרכיב הדיגיטלי הבסיסי שלהם, ורק אז היא מציירת אותם בצבעי שמן על בד.

כמו בסרט Blow Up (אנטוניוני, 1966), נדמה שההגדלה והפירוק מטשטשים את הדימוי, כך שהמידע עליו הולך ומתרחק מאיתנו, כשבעצם במקביל קורה גם תהליך הפוך שבו אנחנו מגלים דברים חדשים שלא היינו יכולים לראות ללא ההגדלה. המעבר בסרט הוא מהתמים למזעזע, מפני השטח למה שמסתתר מתחת, מצילום של נוף בפארק לזירת רצח, בעוד שאצל קרני נס המעבר הוא מהפיזיות למצבי תודעה, מהאחיזה במציאות לחרדה קיומית של היעלמות/אילמות, הזדקנות. בסרט של אנטוניוני ובציורי הפורטרטים בסדרה זו מתנהלת חקירה נוקבת של השאלה מהי המציאות, ואיך אפשר לשמר אותה או להוכיח את קיומה.

גם הצופה חווה באופן פיזי את המורכבות הזו, כי הוא חייב לאמץ את המבט כדי לזהות את הדמויות בציורים והן חומקות ממנו. הצופה מתמודד עם הקושי לתת לדמויות נראות פיזית ברורה והוא נאלץ לוותר ולהישאר על הגבול שבין הפיזי למופשט ובין הקיום לאי הקיום.

הפורטרטים בסדרה זו הם בטווח צבעוני של שחורים או לבנים והדימוי נבלע בתוכם ונשארת מהדמות בעיקר ההוויה שלה.

קרני נס מדברת על ההבדל בין ראייה החוצה לראייה פנימה ומסמנת אפשרות לגעת במצבי תודעה חמקמקים ביותר, כשקנה המידה של העבודות מזכיר גודל אמיתי של פָּנים. לצד קבוצת הפורטרטים, מוצג ציור נוף המוסיף מימד לתערוכה ופותח את המבנה המהודק שלה.

אוצרת, נורית ירדן