יריה באפלה, קרני נס
הפורטרטים של קרני נס מתקיימים במרחב שבין ציור וצילום, בין טכנולוגיה עכשווית לפרקטיקה מסורתית, בין זיכרון לשכחה, בין קיום להיעלמות, בין הפיזי למטפיזי.
תהליך העבודה מתחיל מצילומי פורטרטים של הקרובים אליה, שאותם היא מגדילה במחשב עד לפירוקם לפיקסלים, למרכיב הדיגיטלי הבסיסי שלהם, ורק אז היא מציירת אותם בצבעי שמן על בד.
כמו בסרט Blow Up (אנטוניוני, 1966), נדמה שההגדלה והפירוק מטשטשים את הדימוי, כך שהמידע עליו הולך ומתרחק מאיתנו, כשבעצם במקביל קורה גם תהליך הפוך שבו אנחנו מגלים דברים חדשים שלא היינו יכולים לראות ללא ההגדלה. המעבר בסרט הוא מהתמים למזעזע, מפני השטח למה שמסתתר מתחת, מצילום של נוף בפארק לזירת רצח, בעוד שאצל קרני נס המעבר הוא מהפיזיות למצבי תודעה, מהאחיזה במציאות לחרדה קיומית של היעלמות/אילמות, הזדקנות. בסרט של אנטוניוני ובציורי הפורטרטים בסדרה זו מתנהלת חקירה נוקבת של השאלה מהי המציאות, ואיך אפשר לשמר אותה או להוכיח את קיומה.
גם הצופה חווה באופן פיזי את המורכבות הזו, כי הוא חייב לאמץ את המבט כדי לזהות את הדמויות בציורים והן חומקות ממנו. הצופה מתמודד עם הקושי לתת לדמויות נראות פיזית ברורה והוא נאלץ לוותר ולהישאר על הגבול שבין הפיזי למופשט ובין הקיום לאי הקיום.
הפורטרטים בסדרה זו הם בטווח צבעוני של שחורים או לבנים והדימוי נבלע בתוכם ונשארת מהדמות בעיקר ההוויה שלה.
קרני נס מדברת על ההבדל בין ראייה החוצה לראייה פנימה ומסמנת אפשרות לגעת במצבי תודעה חמקמקים ביותר, כשקנה המידה של העבודות מזכיר גודל אמיתי של פָּנים. לצד קבוצת הפורטרטים, מוצג ציור נוף המוסיף מימד לתערוכה ופותח את המבנה המהודק שלה.
אוצרת, נורית ירדן
הפורטרטים של קרני נס מתקיימים במרחב שבין ציור וצילום, בין טכנולוגיה עכשווית לפרקטיקה מסורתית, בין זיכרון לשכחה, בין קיום להיעלמות, בין הפיזי למטפיזי.
תהליך העבודה מתחיל מצילומי פורטרטים של הקרובים אליה, שאותם היא מגדילה במחשב עד לפירוקם לפיקסלים, למרכיב הדיגיטלי הבסיסי שלהם, ורק אז היא מציירת אותם בצבעי שמן על בד.
כמו בסרט Blow Up (אנטוניוני, 1966), נדמה שההגדלה והפירוק מטשטשים את הדימוי, כך שהמידע עליו הולך ומתרחק מאיתנו, כשבעצם במקביל קורה גם תהליך הפוך שבו אנחנו מגלים דברים חדשים שלא היינו יכולים לראות ללא ההגדלה. המעבר בסרט הוא מהתמים למזעזע, מפני השטח למה שמסתתר מתחת, מצילום של נוף בפארק לזירת רצח, בעוד שאצל קרני נס המעבר הוא מהפיזיות למצבי תודעה, מהאחיזה במציאות לחרדה קיומית של היעלמות/אילמות, הזדקנות. בסרט של אנטוניוני ובציורי הפורטרטים בסדרה זו מתנהלת חקירה נוקבת של השאלה מהי המציאות, ואיך אפשר לשמר אותה או להוכיח את קיומה.
גם הצופה חווה באופן פיזי את המורכבות הזו, כי הוא חייב לאמץ את המבט כדי לזהות את הדמויות בציורים והן חומקות ממנו. הצופה מתמודד עם הקושי לתת לדמויות נראות פיזית ברורה והוא נאלץ לוותר ולהישאר על הגבול שבין הפיזי למופשט ובין הקיום לאי הקיום.
הפורטרטים בסדרה זו הם בטווח צבעוני של שחורים או לבנים והדימוי נבלע בתוכם ונשארת מהדמות בעיקר ההוויה שלה.
קרני נס מדברת על ההבדל בין ראייה החוצה לראייה פנימה ומסמנת אפשרות לגעת במצבי תודעה חמקמקים ביותר, כשקנה המידה של העבודות מזכיר גודל אמיתי של פָּנים. לצד קבוצת הפורטרטים, מוצג ציור נוף המוסיף מימד לתערוכה ופותח את המבנה המהודק שלה.
אוצרת, נורית ירדן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה