דובי הראל מארח את נאוה הראל שושני
מאז החל העידן הפוסט-מודרניסטי נפלו החומות האחרונות שכלאו את האמנות בפרמטרים "אוניברסליסטים", אקדמיים ונוקשים וסללו את הדרך למיתוס האישי-אינדיבידואלי, "רך" ופלורליסטי.
בתערוכה מציגים שני אמנים, אח ואחות, המדברים על אהבה, זיקנה, פרידה ומוות. הוריהם של דובי ונאוה נפטרו כמעט ביחד. בלכתם נעלם גם הבית שבו נולדו וגדלו ושהמשיך להיות בית, גם למשפחות שהקימו שניהם.
דובי הראל רשם, צייר, צלם ואמן תחריט, מתחקה אחר קווים ורגשות, מתעד בנאמנות את המתרחש בחיי הוריו עד לרגעים האחרונים. הרישום אצל דובי הינו התיעוד המיידי של החוויה. הרישומים עשויים בקו אורג וחוקר, מחפש וחותם. הקו אצל דובי רועד וקופץ, מגמגם ומצהיר בעת ובעונה אחת ולבסוף צומחת הדמות, מבעד לתחרת החיפוש. רבים מהרישומים הופכים עם חלוף הזמן לתחריטים. כאשר הם כבר מסוננים בקצה החרט ומזוקקים על ידי חומצות הופך התחריט לזיכרון של הזיכרון.
מסת העבודה שלו בתערוכה זו היא תחריט, טכניקה המביעה היטב את תחושותיו: "לטעמי העבודה מדברת על תהליך ההזדקנות, הקשיים והבדידות, כמו גם על מושג הבית. אך לא פחות מכך על הזיכרון הסלקטיבי, ההולך ומיטשטש, וההתבוננות מפרספקטיבה של זמן".
נאוה הראל שושני, פסלת, משחזרת תמונות (זיכרונות) מחיי הוריה הקשישים, משתמשת בטכניקה מעורבת, מדברת על אהבה נדירה ועל הקושי שבפרידה. היא מצליחה להגיע לתמצית של החוויה על ידי תרגומה לדימויים שונים.
סלו שאול
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה