אל מגדל המים - מחווה לקיבוץ
נעמי גפני
"כאן עצרה ונשאה את מבטה לראות את פעימת המגדלור... שהייתה הפעימה שלה"
"תכופות מצאה את עצמה יושבת ומתבוננת... עד שהפכה לדבר שהתבוננה בו"
(וירג'יניה וולף, אל המגדלור, תרגום: ליה נירגד,הוצאת חמד,ידיעות אחרונות,2009, עמ' 73-71)
נעמי גפני ביקרה בקיבוץ דגניה ב' לפני כשלוש שנים. הביקור עורר בה חלום ישן, פנטזיה על חיים בקיבוץ. ההתרשמות הראשונית שלה הייתה רומנטית: "מטפסים מלבלבים בפריחתם כיסו את בתי קיבוץ הישנים והעצים העתיקים שהגיעו עד לשמים פרחו בפראות מטריפה". בעקבות ביקור זה נולדה לאחר תהליך ארוך, סדרת ציורי המחווה לקיבוץ.
המפגש הראשון של האמנית שהציבה את כן הציור מול הנוף לא היה קל עבורה ועורר בה שאלות התלבטויות וחששות - כיצד תצייר את הקיבוץ באופן שיכבד את שוכניו? האם נוף הקיבוץ מנוכס לנחלת הכלל?
תהיות אלו והכבוד הרב שגפני רוחשת למקום, לא אפשרו לה להתחיל בפעולת הציור.
כתגובה החליטה לתעד בצילומים את הסביבה, ולהשוותה עם קיבוצים אחרים.
בסטודיו תרגמה גפני את התרשמויותיה לציורים: את חדרי האוכל, בתי המגורים, פחי האשפה ובעיקר מגדלי מים, המוטיב המרכזי בסדרה זו.
סגנון היצירות אינו אחיד ומשקף גם את התנודות בהלך הרוח של גפני- מרישום עצבני רב שכבתי ועד למשיחות צבע רחבות עם גבולות תוחמים. מסולם צבעים מונוכרוני ועד לצבעוניות קיצונית.
הקיבוץ של גפני ריק במפתיע מנוכחות אדם. גם הפריחה נעלמה והעזובה שולטת.
שמים קודרים מרבים להופיע בעבודות. המקום שרוי בחשיכה- זהו נוף לילי של קיבוץ .
בבקר נחשפת האדמה היבשה, צבעה צהוב זועק, מסמא את העין. האור מסנוור עד כאב ללא מקום מפלט. לחילופין יש גם תיאור של קיבוץ 'אירופאי', אדמתו לבנה כשלג, אורו רך ואת מגדל המים הניצב מרחוק אפשר להמיר בצריח כנסיה.
בציור נוסף ניצבים פחי אשפה בטור, כחומה או כשובר גלים המגן על הקיבוץ מים סוער ואפל. גפני קולטת תדרים סמויים הרוחשים מתחת לפני השטח והיכולים להתפרש גם כסערת הנפש שלה, כאבה על ניפוץ החלום המשולב עם הכבוד והאהבה שהיא רוחשת לחברה הקיבוצית.
מגדל המים הופיע באמנות הישראלית החל משנות העשרים של המאה ה-20, אצל אמנים רבים ביניהם נחום גוטמן, ציונה תג'ר ועד לאמנים עכשוויים כיגאל עוזרי ואלי שמיר.
המגדל מהווה מאפיין מובהק של ההתיישבות בארץ, סמל לגאולת המים .
מגדל המים של נעמי גפני אינו מקובע אלא עובר תהליך של מטמורפוזה שבסופה הוא הופך לאנדרטא,עצי ברוש ניצבים משני צידיו כברושי בתי קברות.
בעבודה אחרת הציור הוא טבע דומם- אגרטל מרוקן ממים ניצב על שולחן ועליו נשען סולם רעוע. ברקע גווני צהוב כחמניות של ואן גוך.
מגדל המים הוא גם אישה עצומה, לבנה כרוח רפאים ועוטה שמלה רחבה. ירח פחוס מהדהד את בדידותה.
גפני מתייחסת למגדל המים כ"מושא לכיסופים שהם עמוקים יותר מהמציאות הקיבוצית" וכביטוי לתחושת הבדידות המתנשאת,השייכת, אך בו בזמן מנותקת. "סימני הזמן שנחרתו בו הזכירו לי את מראה פניי, חרוצי תלמים, נקובי פגיעות".
שוש אברבוך
אוצרת
נעמי גפני
"כאן עצרה ונשאה את מבטה לראות את פעימת המגדלור... שהייתה הפעימה שלה"
"תכופות מצאה את עצמה יושבת ומתבוננת... עד שהפכה לדבר שהתבוננה בו"
(וירג'יניה וולף, אל המגדלור, תרגום: ליה נירגד,הוצאת חמד,ידיעות אחרונות,2009, עמ' 73-71)
נעמי גפני ביקרה בקיבוץ דגניה ב' לפני כשלוש שנים. הביקור עורר בה חלום ישן, פנטזיה על חיים בקיבוץ. ההתרשמות הראשונית שלה הייתה רומנטית: "מטפסים מלבלבים בפריחתם כיסו את בתי קיבוץ הישנים והעצים העתיקים שהגיעו עד לשמים פרחו בפראות מטריפה". בעקבות ביקור זה נולדה לאחר תהליך ארוך, סדרת ציורי המחווה לקיבוץ.
המפגש הראשון של האמנית שהציבה את כן הציור מול הנוף לא היה קל עבורה ועורר בה שאלות התלבטויות וחששות - כיצד תצייר את הקיבוץ באופן שיכבד את שוכניו? האם נוף הקיבוץ מנוכס לנחלת הכלל?
תהיות אלו והכבוד הרב שגפני רוחשת למקום, לא אפשרו לה להתחיל בפעולת הציור.
כתגובה החליטה לתעד בצילומים את הסביבה, ולהשוותה עם קיבוצים אחרים.
בסטודיו תרגמה גפני את התרשמויותיה לציורים: את חדרי האוכל, בתי המגורים, פחי האשפה ובעיקר מגדלי מים, המוטיב המרכזי בסדרה זו.
סגנון היצירות אינו אחיד ומשקף גם את התנודות בהלך הרוח של גפני- מרישום עצבני רב שכבתי ועד למשיחות צבע רחבות עם גבולות תוחמים. מסולם צבעים מונוכרוני ועד לצבעוניות קיצונית.
הקיבוץ של גפני ריק במפתיע מנוכחות אדם. גם הפריחה נעלמה והעזובה שולטת.
שמים קודרים מרבים להופיע בעבודות. המקום שרוי בחשיכה- זהו נוף לילי של קיבוץ .
בבקר נחשפת האדמה היבשה, צבעה צהוב זועק, מסמא את העין. האור מסנוור עד כאב ללא מקום מפלט. לחילופין יש גם תיאור של קיבוץ 'אירופאי', אדמתו לבנה כשלג, אורו רך ואת מגדל המים הניצב מרחוק אפשר להמיר בצריח כנסיה.
בציור נוסף ניצבים פחי אשפה בטור, כחומה או כשובר גלים המגן על הקיבוץ מים סוער ואפל. גפני קולטת תדרים סמויים הרוחשים מתחת לפני השטח והיכולים להתפרש גם כסערת הנפש שלה, כאבה על ניפוץ החלום המשולב עם הכבוד והאהבה שהיא רוחשת לחברה הקיבוצית.
מגדל המים הופיע באמנות הישראלית החל משנות העשרים של המאה ה-20, אצל אמנים רבים ביניהם נחום גוטמן, ציונה תג'ר ועד לאמנים עכשוויים כיגאל עוזרי ואלי שמיר.
המגדל מהווה מאפיין מובהק של ההתיישבות בארץ, סמל לגאולת המים .
מגדל המים של נעמי גפני אינו מקובע אלא עובר תהליך של מטמורפוזה שבסופה הוא הופך לאנדרטא,עצי ברוש ניצבים משני צידיו כברושי בתי קברות.
בעבודה אחרת הציור הוא טבע דומם- אגרטל מרוקן ממים ניצב על שולחן ועליו נשען סולם רעוע. ברקע גווני צהוב כחמניות של ואן גוך.
מגדל המים הוא גם אישה עצומה, לבנה כרוח רפאים ועוטה שמלה רחבה. ירח פחוס מהדהד את בדידותה.
גפני מתייחסת למגדל המים כ"מושא לכיסופים שהם עמוקים יותר מהמציאות הקיבוצית" וכביטוי לתחושת הבדידות המתנשאת,השייכת, אך בו בזמן מנותקת. "סימני הזמן שנחרתו בו הזכירו לי את מראה פניי, חרוצי תלמים, נקובי פגיעות".
שוש אברבוך
אוצרת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה