שתי תערוכות יחיד חדשות

חנה גולדברג ויוסי וקסמן, 21/5-14/6/2010

חנה גולדברג, מתח גבוה

בתערוכה "מתח גבוה" מתארת חנה גולדברג את המציאות הקרובה, היומיומית, המובנת מאליה. מציאות כה שגורה בחיינו עד שאנו עלולים להחמיץ אותה. אמן המתאר מציאות כפי שהיא, נמצא תמיד, במודע או שלא במודע, בתהליך של בחירה על מה לתת את הדעת. בעבודותיה, בוחרת חנה נתח משדה הראיה היומיומי שלנו ועוברת איתו תהליך עם תובנות. תהליך זה הינו בעל מרכיב אימפרסיוניסטי שתחילתו בהבחנה, המשכו בהתבוננות ולמידה ובסופו נעשית בחירה. דרך עיניה של חנה אנו נחשפים לא רק למה שהיא רואה, אלא גם למה שיש לה להגיד על כך.

בציורים ריאליסטיים אלו, מעמתת אותנו חנה גולדברג עם שני מרכיבים בלבד: עצים ועמודי חשמל. מבט מעמיק לתוך העצים המזדקרים לשמים (הנוף האורגני), לצד עמודי החשמל (הנוף האורבני), מפגיש אותנו עם אלמנטים אליהם עיניינו מורגלות, אך החיבור ביניהם אינו מקרי ומעורר תהיות.

העצים, העמודים וחוטי החשמל מתוארים בעבודות כבתחרות המעמידה את הטבע ואת מעשה האדם זה מול זו במאבק סימבולי על כיבוש השמיים, כמעין גירסה בלתי אנושית של מגדל בבל, כאשר גם כאן, אין הידברות בין האלמנטים. בשני המקרים, השאיפה מעלה משולה לרצון להגיע לנשגב ולאלוהי. מבחן המציאות הוא שמחזיר אותנו מטה ומכריע שלאן שלא נסתכל, בכל מרחב פתוח, יחתך שדה הראיה שלנו על ידי עמודים וחוטי חשמל. העמודים אמנם דקים אך דומיננטים בגובהם לא פחות מהמכשול שהם מהווים ברחוב. באחד הציורים הקומפוזיציה מבותרת לכל אורכה על ידי עמוד ומזכירה את ציוריו של ברנט ניומן, האמן האמריקאי המופשט. אך בשונה ממנו, היא לא מייצגת חוויה מזככת אלא תופעה מטרידה, שאינה מחברת בין האדם לנשגב אלא דווקא מפרידה אותו ממנו.

על מנת לחוות את מערכת היחסים המתוארת ב"מתח גבוה", מבטנו צריך להיות מורם אל על. גם בסדרות מוקדמות יותר, מציגה חנה את המציאות שמעל לגובה העיניים. בולטת במיוחד הסדרה "ירושלים של מעלה" בה פורסת חנה את גגות שכונתה הירושלמית על דוודי השמש והאנטנות שלה ולמעשה יוצרת בה מחבר אירוני בין המשמעות הנשגבת של השם והעליבות המתגלה בציורים. השמיים בציוריה של חנה מייצגים באופן מובהק את השאיפה לרוחני, לכח עליון. בפועל, אותם השמים נגועים באדריכלות אנושית המאפיינת בעיקר שכונות מצוקה. שמי ירושלים של העידן המודרני אינם מחויבים לתשעת הקבין של היופי שקיבלה ירושלים ויתרה מכך, כפי שניתן לראות בציורים, מסתירים אותם סבכי חוטי החשמל.

בעוד הציורים ב"ירושלים של מעלה" הציגו את הנוף בצורה אופקית וכיוונו את המבט לרוחב, הציורים ב"מתח גבוה", הם בעלי אוריינטציה אנכית המעצימה את השאיפה מעלה. ממד המתח מיוצג במספר רבדים. ישנו המתח החשמלי במשמעותו הליטרלית, המתבטא בוולטאז' הזורם בחוטי החשמל ושלטי האזהרה מאירי העיניים אשר מתריעים על הסכנה הכרוכה בהם. ברבדים הסימבוליים מדובר גם במתח ההיסטורי שבין טכנולוגיה וטבע – על יתרונותיו והסיכונים הכרוכים בו. זהו מתח הנושק לדיכוטומיות של קודש וחול, שמיים וארץ, רוחני וגשמי, רצוי ומצוי.
לעומת זרמים באמנות אשר חגגו את העידן המתועש והמודרני ביצירותיהם והעניקו לו מעמד של נשגבות, מחברת חנה קינה לטנטית לאבדן הטבע הנקי מיד אדם. היא מציבה מראה המשקפת לנו את המציאות, אשר הרגילה אותנו לקבל כמובן מאליו את פלישתם של הסממנים האורבנים המגבילים את המבט שלנו ופוצעים את הנוף הטבעי.

שרון נויפלד, אוצרת

החיה, יוסי וקסמן

חיית טרף משפילה את ראשה בבושה

ציוריו של וקסמן חריגים בנוף הציור הישראלי, הנוטה בדרך כלל אל המעודן. אלה ציורים שעוצמת הכאב והעצב המתפרצת מתוכם משתקת כמעט. קשה לדבר על ציורים כאלה במונחים של "יפה". אלה ציורים קשים, מעיקים, הטורדים את נפשו של הצופה זמן רב לאחר שיצא את חלל התערוכה. וקסמן מניח לרגשותיו לנבוע בשצף-קצף אל הבד ללא מסננים. למתבונן בציוריו יש תחושה כאילו הביט אל עומק נפשו של יוצרן, ומה שנחשף שם – לא קל לעמוד אל מול עוצמתו.

יער אפל. שלושה זאבים, אולי תנים, גודשים את קדמת הציור, עיניהם בוערות באדום, הם מצוירים בקווים אקספרסיביים עזי מבע, בשפעת צבעים יוקדת של שחור-לבן-כחול-צהוב-אדום, צבעים ראשוניים, קדמוניים, כאילו יצאו מתוך סיוט אפל. האופק בוער בכתום וצהוב. דמדומים, או שריפה רחוקה? עיניהם העצובות של הזאבים מביטות אל הצופה לא באיום, כי אם במצוקה נוראה.

קוץ מעוות צורה בחזית של ציור מצויר בלבן נוזלי. האם זהו אכן קוץ? גם כאן, במבט ראשון, צורתו מאיימת, ובמבט מעמיק יותר – נעלם האיום ותחתיו נחשפים ייסורים. ואולי המאיים הוא תמיד גם המיוסר? הקוצים אינם פונים אל קדמת הציור, אלא נסוגים לאחור ולצדדים, כמן חיית טרף המשפילה את ראשה בבושה.

ומעבר חד לעולם שונה לחלוטין. לכאורה. יצירות המופת של עולם המערב. 'בכחוס' של קראוואג'ו, 'ארוחת הבוקר על הדשא' של מאנה, 'מדונה וילד' של ג'וטו, 'מדמואזל ריבייר' של אינגר. עין הצופה המיומנת מזהה את הקומפוזיציות הכל כך ידועות, את תנוחות הגוף ושפעת הצבע. אך משהו כאן משובש.

בכחוס התינוקי, העגלגל, מרוח כולו, נוזל על פני הבד, פניו מחוקים משהו, והמבט, שבמקור הוא יהיר ומרוחק, מתחלף כאן במבט מבויש וכאוב.
המדונה והילד, אם ותינוקה על זרועותיה, מצוירים על בסיס שחור, גופו של הילד נמזג ברקע הקודר, פניו בוגרות מאוד, וידו מכסה את פני אימו. עיני האם לא מביטות בו ברוך כי אם מופנות הצידה, הלאה מן הילד, וההילה שבציורו של ג'וטו הופכת כאן לעיסה של צהוב ושחור.
ב'ארוחת הבוקר על הדשא' אותה אישה עירומה עוד מביטה אל הצופה, אך לידה לא גבר בורגני רובץ, כי אם זאב לבוש בחליפה, ואת דמות הגבר האחר, הסמוך לאישה העירומה, מחליף ראשו של כבש המרכין את ראשה בהכנעה, ממתין לבלתי נמנע. הסצנה הנינוחה שבציורו של מאנה הופכת כאן לסצנה דחוסה, גדושת אלימות ומיניות. היער הרומנטי הוחלף בעצים קרחי עלווה. הדמויות הנינוחות בציורו של מאנה מוחלפות בדמויות נוזלות, מעוותות ומתפתלות, ומעל לכל שורה תחושה של אסון.

ציוריו של וקסמן מוצמדים זה לזה ויוצרים מעין תמונות-על, טריפטיכים רחבי מידה שכל חלק שבהם מאציל על החלקים שלידו ומעניק להם משמעות נוספת. היער הפראי והמדונה והילד חד הם. הזאב המאיים ובכחוס חד הם. אין אלה אלא סמלים. סמלים קדומים ועמוקים המציירים את נפשו המיוסרת של האדם.

וקסמן מעריץ את הציור המערבי. וקסמן בז לציור המערבי. וקסמן מתחנן להיכנס בשעריו של עולם התרבות המערבית. וקסמן יורק בפניה של התרבות המערבית. וקסמן משפיל את ראשו לנוכח גדלות הציור המערבי. וקסמן זוקף את ראשו בגאווה אל נוכח הציור המערבי. וקסמן מקלל. וקסמן מייחל. וקסמן מתפלל. וקסמן מחניק זעקה. ציוריו של וקסמן ציוריו של הנידח, העומד בצד ויודע שלעולם לא יהיו לו חלק ונחלה, אך בלי דעת, הוא כובש לו גם חלק, גם נחלה.

תמיר גרינברג, אוצר